התפרצות וזעם ומלא ייסורי מצפון!!!

שלום אני אמא לשני ילדיםילדה בת 3 וחצי ותינוק בן 8חודשים. בד"כ רגועה וסובלנית. היום ממש יצאתי מהכלים וצרחתי על בתי כמו כן ממש "דחפתי" אותה לבצע משהו שהתנגדה (אמבטיה...). כאילו פרקתי עליה את כל התסכול והסבלנות שנגמרה לי כל היום. היא בכתה נורא ונראה לי שגם נבהלה נורא. זה קרה לי גם לפני שנה בערך שהייתי בהריון. יש לציין שבתי הייתה מאוד בכיינית היום על רקע עייפות (ידעתי זאת) לפני כן והשתדלתי כל היום להיות סובלנית כלפיה. אני יודעת שיש מצבים שאנחנו יוצאים מהכלים אבל ייסורי המצפון לא עוזבים אותיייייי, וההרגשה כאילו חיבלתי בקשר הנהדר שיש לי עימה לא מרפה... היא בהחלט נבהלה ממני ראיתי זאת בעיניה (ואולי גם אני נבהלתי מעצמי...) מה עושים? איך מתמודדים עם הרגשות מסוג זה? ובעיקר מה עושים כדי שמקרים כאלו לא יחזרו. יש לציין שאח"כ שוחחתי איתה על הכעס שהיה אמרתי לה שבעצם אני יודעת שהיא הייתה עייפה מאוד ולכן כל היום בכתה ונדנדה ונשתדל שמצב של חוסר שינה לא יקרה שוב וזה בסדר לכעסו וגם כשכועסים אני מאוד אוהבת. (לא יכולתי לדבר על ההתנהגות שלי...) אח"כ כמובן גם חיבקתי אותה ונישקתי אבל ההרגשה שלי היא חראאאאאאאא מבקשת עצה תודה שחר.

שחר שלום, אני בהחלט יכול להבין את הבהלה שלך ואת רגשות האשם. את פגשת היום משהו בך שאת לא רוצה לפגוש - אותך כועסת ותוקפנית כלפי הבת שאת כל כך אוהבת. אבל מה שאת מתארת הן תופעות הקורות מדי פעם כמעט בכל בית. המחשבה שזה לא יקרה היא לא מציאותית, ידלים, בשל סיבות שונות, מביאים אותנו לעיתים לקצה שלנו. אין לך סיבה להרגיש אשמה מה עוד שעשית את המקסימום אחר כך. ושוב תזכורת לדבריו המופלאים של וויניקוט " האם הטובה דיה", לא רק שאין אם מושלמת, אלא שאם מושלמת פוגעת בהתפתחות התינוק, לילה טוב, נטול רגשות אשם, דרור