סתם

ליאת- ליאת.. הכל בסדר... אני פשוט לא משוקעת יותר מדיי בשום דבר.. מרגישה חופשייה (כמעט). היחסים עם האנשים שסביבי פתאום בהירים יותר, כאילו הכל קצת פחות מורכב..קצת יותר ברור.. (לפעמים קצת פחות נוגע בי) אני חושבת על המטפלת שלי ולא אכפת לי לקרוא לה המטפלת שלי ולא הגברת שלי, כי ממילא אני לא מרגישה שום דבר. היא קצת כמו גלגל של אופניים, שנפלה לו השרשרת..מסתובב ומסתובב אבל לא קשור אליי בגלגל השיניים. נעה לידי ואני (כמעט) אדישה לה. זה לא לגמרי מדויק, אבל רוב הזמן כך אני מרגישה. כאילו משהו בי נאטם קצת. אני מעלה אותה בעיני רוחי ולא מרגישה כלום. מנהלת איתה שיחות שכלתניות כאלה, שיחות עקרוניות, אבל לא מרגישה כלפיה דבר. באופן כללי, אני פשוט לא ממש מרגישה. רק נהנית משיחה מעניינת וזהו. מתקשה אפילו לקשר את מה שנאמר לזה שזה נאמר עליי. ולא בגלל שהדברים שנאמרים קשים לעיכול, אלא סתם- כי התנתקתי ממנה איכשהו. אני תוהה אם בכלל אליה הרגשתי קירבה עד עכשיו, או לעצם תחושת הקירבה האפשרית..לא ממש אליה. אני פשוט מרגישה שאני זרה לה. אולי זרה בעיניה. ואולי בכלל לא הייתה לי סיבה טובה לבוא לטיפול מלכתחילה. אני יודעת שלא חייבים לחוות טראומות כדי להגיע לטיפול, אבל אולי אני סתם מפונקת. אולי גם היא לא מבינה מה בעצם אני רוצה.. סתם, אני מקשקשת..זה שום דבר.. אני חושבת שאני מריחה שינוי באופק. שינוי טוב אולי. אבל זו תחושה כללית ולא מגובשת עדיין.. עם או בלי קשר אני מרגישה שאני מתנתקת ממנה.. וזה לא משתלב ממש ב'רוחות השינוי' שמתחילות לפכפך בי בשקט (תודי שעוד לא שמעת על רוח שמפכפכת.. :-) היא לא איתי. לא נוגעת בי/לי.. ולכן אולי ההודעה הזאת קצת תלושה .. מילא.. סתם הודעה טפשית אז אאחל לך שבת מנוחה ואסיים אותה כאן.. שבת שלום, ליאת יקרה לילך.

לילה טוב לילך, הגם שלא שמעתי מעולם על רוח מפכפכת, יש לי הרגשה שהצליל שלה נעים, חרישי ופעמוני. התיאור שלך את השרשרת שנפלה מגלגלי השיניים ישמש אותי מעתה ואילך (ברשותך) לתיאור כשל אמפתי. זוהי אנלוגיה נפלאה לתופעה רווחת, שאפשר לפגוש בכל טיפול כמעט, ואשר כוחה למנף התקדמות ידוע זה מכבר. אני לא יודעת מה יעלה בגורל הטיפול שלך, אם כי לפי חשבון גס שעשיתי, הוא מתקרב אל סופו הבלתי נמנע. הידיעה הזו מציבה בפני פיתוי גדול, לפרש את דבריך גם לאור האירועים האחרונים בבית. חשבי, למשל, על הפער המאיים בין "עצם תחושת הקרבה האפשרית" לבין ההסכמה שלנו להסתכן במימושה. אין כאן שום דבר שהוא סתם. מה שלום אמא? ליאת

ליאת יקרה,.. עצרתי בעצמי לא לבקש ממך להתעלם מההודעה שלי הזו ודי..היא הייתה קצת חסרת כיוון והתביישתי..אבל באורח נס הבנת. כהרגלך בעצם.. כן,.. נותרו לנו שלושה חודשים וקצת, וכן, כשל אמפתי זה ביטוי שמתאים, אני חושבת.. וכן, קשה שלא לשאול את עצמי עד כמה אני מוכנה שוב 'להתאבד' על הטיפול, כשלא נותר לנו עוד הרבה זמן וכשהיא מרגישה לי לא איתי כל כך. אני מרגישה מוזרה בעיניה. תראי, חיפשתי הודעה ישנה שכתבתי אי שם בפברואר..גם היא אנלוגיה של אופניים, אבל אחרת...: "ממש בהתחלה הרגשתי כאילו המטפלת שלי מצטרפת אליי לנסיעה על האופניים. יושבת מאחוריי על הברזלים, ולוחשת לי מילים חדשות או שאלות מדריכות. פה ושם הרגשתי שלצד הידיים שלי על הכידון נוספו גם שלה, נוגעות-לא נוגעות גם בי. אני ממשיכה לפדל, בקצב שלי. על הפדלים אני לא אוותר. אבל בנקודות מסוימות אני מאפשרת לעצמי לשניונת להרים את הידיים מהכידון ולתת לה ל"לנהוג" קצת. לתת לידיים ולגוף לנוח ולבדוק איך זה מרגיש. העיניים שלי נשארות פקוחות (למרות שלפעמים גם אותן בא לעצום), אז אני עדיין בשליטה ויכולה לשוב לכידון כשארצה. היא לא גונבת לי את האופניים או מפילה אותי מהם. היא מאוד זהירה כי היא כבר קצת מכירה אותי. פעם היא אמרה לי שלא תמיד תסכים לנהוג, או לאפשר לי להרים ידיים. גם הפסיכולוגית שלך מכירה אותך קצת.. היא לא תגנוב לך את האופניים ולא תעשה דברים שאת לא מוכנה לעשות. תני לה לגעת לרגע בכידון. רק אז תוכלי להחליט אם זה מצמרר אותך כמו שחשבת או שזה עובר בשלום. אני הייתי בטוחה שזה יצמיד אותי לכסא בבעתה.. והאמת, שום דבר לא קרה.. רק קצת מבוכה, אבל החיוך המבין שלה מפייס אותי".. צר לי לקרוא את זה פתאום.. בזמנו חשבתי על כל מיני אפשרויות- חשבתי על האפשרות שתוביל אותי לשלוליות עמוקות, או שנתחפר בחול וניתקע, חשבתי על נסיעה מהירה או איטית מדיי, שהקצב שלנו לא יתאים..אבל לא חשבתי שהשרשרת תיפול מהאופניים. חייבים לרדת ולתקן, אין ברירה, אבל אי אפשר שלא לשאול אם זה 'כדאי' עדיין. מפתה להעמיס את האופניים על הכתף וללכת את יתרת הדרך ברגל. יכול להיות נחמד אם תלך לידי, אבל אם לא יתחשק לה זה גם בסדר. חבל...באמת חבל. מרגישה שאולי דמיינתי את הקירבה שהייתה. שאולי רק רציתי בידיים הבוטחות שלה ליד שלי, על הכידון, אבל שהן לא באמת היו שם אף פעם. מבלבל..לא תמיד קל להבחין בין מה שבאמת קיים למה שהיית רוצה שיהיה. מה שאתה צריך שיהיה. ומסך האדישות ושיוויון הנפש שלי תמיד גורם לי להתנתק ולהתרחק מהר. זו לא החלטה, זה פשוט קורה נורא מהר. וגם את זה את מכירה.. למזלי זה אף פעם (כמעט) לא בלתי הפיך.. ואולי גם משיחות של הליכה משותפת (גם אם אני נושאת את אופניי על כתפי לבדי) יכול לצאת משהו .. 'לצאת משהו' :-) איזה ביטוי תכליתי..אבל אולי גם בזמן המועט שנשאר אוכל ללמוד משהו קטן. אולי דווקא הריחוק הרגשי הזה יאפשר לי משהו.. (ואולי אני סתם אאבד עניין..). לעזאזל... שוב יש רק דרך אחת לגלות... כנראה שנמשיך ללכת ונראה מה קורה.. מרגישה שאני צועדת מפשרה לפשרה ובכל פעם מסתפקת בכל דבר שאוכל לקבל.. אולי הייתי צריכה להקשיב לך מזמן (זוכרת?).. אבל לא מספידים לפני שנגמר.. אויש, ליאת... הודעה מבולבלת נוספת.. סתם הגיגי לילה.. מקווה שתקבלי/תקבלו אותם בסלחנות.. לילה טוב, לילך. [אמא בסדר.. כואב לה המון אבל היא בסדר. תודה חמה חמה על הרגישות. אין כמוך..].

ליאת, שוב לילה טוב.. קראתי לפני כמה שעות פיסקה שהדליקה לי אור בעיניים ומיד חשבתי עלייך. עלייך ועל תשובתך לטל, כמה קומות למטה. משהו בדחף החיים, באופטימיות ובלא לפחד להעיז. לא להתקמצן בלחיות. (כל כך רוצה גם..איך מציתים את זה לאורך זמן?) אז מותר להקדיש לך פיסקה? זה מזורבה היווני (שנכון לכרגע אני ממש נהנית ממנו..) "זקן, זקוף, גרום, ראשו נטוי לאחור, עיניו קטנות וכדוריות כמו של ציפור, היה רוקד וצורח ורוקע בסוליותיו הכבדות על שפת המים ומתיז רסיסים של ים על פנ?י. אילו שמעתי אז לקול הצעקה שלו- לא הצעקה, הזעקה שלו- החיים שלי כבר מזמן היו מקבלים ערך. הייתי חי בבשרי ובדמי ובחלב?י את כל מה שעכשיו אני אומר ועושה כמו חשישניק, בנייר ובעט ובקסת דיו. אבל לא העזתי. הייתי רואה את זורבה באמצע הלילה רוקד וצוהל כמו סוס וקורא לי שאזנק גם אני מתוך הקונכייה הנוחה של יישוב הדעת וההרגל ואצא למסעות הגדולים יחד איתו- ואני בלי זיע משקשק. הרבה פעמים בחיי התביישתי כאשר תפשתי, שהנשמה שלי לא מעיזה לעשות את מה שטירוף הדעת העילאי- תמצית החיים- צועק אליו לעשותו; אבל אף פעם לא התביישתי כל כך בנשמה שלי כמו לפני זורבה". מאחלת לך שבוע זורבאי, (ואם אפשר, אם לא קשה, אז גם גשם סוחף, ככה על הדרך,רק אם לא קשה..) תודה כתמיד, ליאת לילך.