שאלה

מה שלומך, ליאת יקרה? אני - כמו אחרים כאן - סובלת מתקופת מבחנים (זה נשמע כמעט כמו מחלה... וזה זועה!). אני רוצה לשאול אותך שאלה. היא קצת קשורה לנושאים שעולים כאן לאחרונה, וקצת לנושאים שעולים בי. מאחר שמבחנים נוטים לייבש את היצירתיות שלי, אני פשוט אשאל ככה - בתקוה ש'ככה' יהיה מספיק מובן ובתקווה שאני לא מדברת שטויות... אז ככה: כשמטפל מציע למטופל מגוון פרשנויות על השורשים והסיבות העמוקות לדפוסי התנהגות, חשיבה ורגש שנטבעו בו, ונוטע את אותן פרשנויות (למשל) במאפיינים של מערכי הגומלין המוקדמים של המטופל, אז - לתחושתי- זה עשוי לבסס במטופל תחושה כי הוא קורבן למהלך דטרמיניסטי שראשיתו נטוותה ע"י אבא, אמא, הנסיבות וכו'. אבל... מתישהוא צריך לחול מעתק מהסתכלות כזו (אשר מטילה אחריות על מהלכים שקרו בעבר) אל ההכרה כי - יהיו הנסיבות אשר יהיו - *אני* הוא זה שאחראי לחיי ולעיצובם מבפנים ובחוץ. האם המעתק הזה אמור להתרחש באופן ספונטני? מה תפקידו של המטפל בעידוד מהלך כזה? כיצד עליו לעודד זאת - האם בנחישות? האם ברוך? מה עליו להגיד? ואיך יודעים מתי בדיוק יש לעשות זאת? שאלה כללית מדי, הא? מן הסתם כל מהלך נעשה בזיגזג של קדימה ואחורה, ומתוך גישוש זהיר והתחשבות במי האדם הספציפי היושב מולך. מקווה באמת (שוב) שאני לא מדברת שטויות ושתוכלי לתת לי איזשהוא סוג של תשובה. לילה טוב טוב שיהיה לך, נויה

נויה, יקרה. בדיוק השבוע חשבתי על זה, שמצד אחד אומרים לנו בטיפול, שמי שגרם לנו להרגיש ולחשוב מה שאנחנו מרגישים וחושבים, מי שהטביע בנו דפוסי התנהגות מסויימים, אלה ההורים שלנו, או אנשים משמעותיים שהיו שם בהתנסויות המוקדמות שלנו. משהו בסגנון של: "זה לא אתה, זה הם". מתוך מי שהיו, מתוך מי שלא יכלו להיות בשבילך כשהיית צריך,וכ"ו. זה כל כך נכון. ויחד עם זה אומרים לנו, ש*אנחנו* בוראים את המציאות שלנו, במגע היומיומי שלנו עם ההתנסויות מולה. ולפעמים זה נראה לי כל כך מסובך. הרי לא באמת ולא תמיד *אנחנו* יוצרים את המציאות ואחראים לה. אנחנו יכולים להיות אחראים רק על ההתמודדות מולה, מתוך הבנה שלה, ומתוך הבנה של מי שאנחנו מולה. לא יודעת אם לזה התכוונת. אבל עוררת בי שוב את המחשבות האלה. שבת שלום הדר

אהלן הדר, כמה נחמד לגלות שהמחשבות שלנו השתרגו אלה באלה השבוע. ואת צודקת - הבנה (של עצמינו, של המציאות שלנו) היא מילת מפתח שממנה אפשר להתחיל להתמודד. אני בכל זאת רוצה נורא להאמין שאנחנו כן בוראים. לפעמים... קצת... להתראות הדרי, ותודה גדולה (מרגש לראות אותך כאן, עונה לי) נויה

היי נויה, השאלה שלך אינה שטותית כלל, והיא חשובה ומהותית לכל טיפול. ראשית, יש להקדים ולומר שלא כל הגישות התיאורטיות/טיפוליות מדגישות באותה מידה את החוויות המוקדמות כקובעות הבלעדיות של התנהגותנו. הגישות הפסיכואנליטיות האמינו כי אישיותו של האדם מתגבשת בהדרגה בתהליך שראשיתו חוסר ארגון הנשלט ע"י דחפים ויצרים, כמו גם ע"י הצורך במגע בינאישי קרוב. תיאוריות מאוחרות יותר הדגישו את הצורך הבסיסי לכונן קשר קרוב עם הדמויות המשמעותיות כעומד בבסיס התנהגותו של הילד וככוח המקבע את דפוסי ההתייחסות שלו - גם בעתיד - אל הזולת. כל תיאוריה מגדירה את הפתולוגיה הנפשית במונחים מעט שונים, וגוזרת בהתאם גם טכניקות טיפוליות שונות. באופן גס מאד (מאד!), אפשר לומר שבטיפול נעשה ניסיון להתחקות אחרי אותן נסיבות בראשיתיות שכוננו את הדפוסים הבינאישיים, ללמוד את ההיגיון שהיה בהם אז, עבור הילד הצעיר, להצביע על הדרך בה הם משתחזרים גם בבגרות. כאשר קיימת תובנה ביחס לאותו היגיון ילדי שכונן את הדפוס הבסיסי, אפשר לעדכן אותו לאור הנסיבות החדשות ולהביא לשינוי. זוהי, כמובן, אמירה פשטנית, שעושה עוול גדול לתהליך איטי ומורכב של הבנייה מחדש של סטרוקטורות נפשיות. את שואלת איך כל זה אמור להתרחש, מי אחראי להנעת התהליך, באיזה אקלים מומלץ לעשותו - ונדמה לי שאין לזה תשובה אחת. אלה שאלות של סגנון, של אסכולה, של ערכים, הן של המטפל והן של המטופל. את אמרת זיג זג, אורנה אמרה ספירלה, ואני אוהבת לומר (קצת בהומור) היאבקות בסגנון חופשי. אני יודעת שיש כאן הרבה מילים ומעט מאד תשובה. עוד נדבר ליאת

אני חושבת שאני אקח לתוכי את ה"לעדכן דפוסים ישנים לאור הבנות ונסיבות חדשות" ואבשל על אש קטנה. לפעמים משפטים קטנים כאלה שמתגלגלים לנו שוב ושוב בראש ובבטן, יכולים להיות מתורגמים שם לאינספור ווריאציות מילוליות ולא מילוליות שמולידות הבנה יותר עמוקה (ובסוף גם מעשים; אני מקווה שנכונים). אני מצטערת אם שאלתי שאלה כאילו מרוחקת, כאילו תיאורטית מדי, אבל האמת היא שהיא רק נוסחה כך, ושבפועל היא התהוותה מתוך היתקלויות וטרדות מעשיות מאד. עם הומור או בלי הומור, אני נאבקת חופשי (מדי) ובינתיים (כנראה לא סתם) יכולה לראות רק זיגזגים ולא ספירלות. שבוע טוב ותודה רבה רבה :-) נויה