פחד מטיפול

ערב טוב, טופלתי אצל פסיכולגית במשך שנה. אני בן אדם מאוד מופנם, קשה לי להביע רגשות או בכלל לדבר. הדבר הקשה את הטיפול עלי ועליה. היא הודתה שאני "אגוז קשה" , אבל היא לא מוותרת עלי. הודעתי לה שאני עוזבת עד שאני אהיה מוכנה לטיפול. היא דואגת, מתקשרת, ולא רוצה שאני אפסיק טיפול. אם זה לא יהיה אצלה אז אצל מישהו אחר, אבל שלא אוותר לעצמי. אני בתוך תוכי רוצה להיות אצלה, אבל הקושי הזה בלדבר על דברים אינטימיים, בלשתף, ולחשוף הכל, עדיין לא עובר לי. והפסקת הטיפול הייתה מתוך עצבנות על עצמי שאני מורחת את הזמן. עכשיו אחרי חודש של הפסקה אני מרגישה שאפילו השקט שם היה מרגיע אותי. ההרגשה שהיא שם אם ארצה אותה, הרגיעה אותי... מה לעשות?

נוגה את אומרת "אני מרגישה שאפילו השקט שם היה מרגיע אותי. ההרגשה שהיא שם אם ארצה אותה, הרגיעה אותי" זו הרגשה מאוד חשובה שדווקא בגלל הקושי שלך לשתף חשוב שתשמרי עליה. עצתי מכאן היא שתמשיכי בטיפול ויחד עם זאת ישנה אפשרות לפני שאת מגיעה לטיפול לכתוב תחושות שאת לא יכולה או מעזה לעלות על דל שפתייך. את הכתוב תגישי למטפלת בתחילת הפגישה ואני בטוחה שהיא תדע איך להמשיך משם. ברגע שדברים יתחילו לצוץ את תמשיכי להנות מהשקט בחדר אך תגלי גם את השקט שבתוכך.. בהצלחה יקרה

שלום נגה, אני מניחה שהקושי לבטא את רגשותייך מאפיין אותך באופן כללי, ולא בא לידי בטוי רק בטיפול. במובן זה, הטיפול שלך היה שיקוף נכון ומתאים של האופן בו את חיה את חייך, וככזה הוא יכול לאפשר לך להתבונן בהתנהלותך בסיוע המטפלת וללמוד מההתנסות בחדר. אין סיבה לצפות שבטיפול לא נחווה את קשיינו האותנטיים, להיפך... בהתחשב בגעגועים שהתעוררו בך, אני מציעה להרים טלפון ולקבוע פגישה להתייעצות בנוגע להמשך דרכך הטיפולית. בהצלחה, אורנה