ילדות קשה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ליאת שלום, אני בחורה בת 17, היתה ילדות לא הכי מתוקה כדבש, אמא היתה מוכה מאבא,ואבא שתה הרבה ומת מזה בגיל דח צעיר,לא הייתי קשורה כלל לאבא נפשית כך זכור לי או שזה היה הגנה ולא הייתי רחוקה. אמא ניסתה להתאבד כשהייתי בכיתה ג'. ב"ה עכשיו הכל בסדר אמא שיקמה את חייה, ונולדנו לי אחות ואח,ואני מעולה עם זה. אבל רציתי להתייעץ את חושבת שמומלץ שאעבור טיפול למקרה חרום,שלא יהיו לי עיוותי חשיבה רצינים ובעיות בעתיד? כמו כן,אני ממש לא סובלת כאשר אנשים צועקים זה גורם לי לדחות אותם,ואני מגיבה די בכעס למרות שאיני טיפוס שכועס, זה נראה לך בסדר?
חזקי ואמצי....
שלום יהודית, כנערה צעירה הספקת לעבור דברים קשים בחייך, ולהתמודד עם משברים שרוב בנות גילך אינן מכירות כלל. שמחתי לקרוא שאמא הצליחה לשקם את עצמה ולפתוח דף חדש. אני מאמינה שיש לזה השפעה חיובית גם עליך. כמו שנאמר כאן רבות בעבר, אירועי חיים קשים נותנים בנו אותותיהם, מותירים בנו זכרונות קשים ואולי גם צלקות, אך "עיוותי חשיבה רצינים ובעיות בעתיד" אינם הכרחיים. כמאמינה גדולה בטיפול, אין לי ספק שהוא יכול לתרום לך, הן בעיבוד טראומות העבר והאובדנים שחווית, והן בביסוס תפיסה חיובית יותר ביחס לעצמך ולעתידך ובנוגע ליחסים שלך עם אנשים אחרים. כך או כך, מוטב שלא להתייחס לטיפול כאל נוהל חירום, אלא כאל דרך אפשרית אחת (מני רבות) להקל על עצמך ולשפר את איכות חייך. בהצלחה ליאת
תודה רבה רבה ליאת! זה היה חשוב לי לשמוע ממך,כי אני גם מאמינה גדולה בטיפול... :)
תודה רבה רבה ליאת! זה היה חשוב לי לשמוע ממך,כי אני גם מאמינה גדולה בטיפול... :)
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
