HI

שלום שוב הפחדים חזרו ....אני מרגיש שאין לי בשביל מה לחיות הכל כל כך נראה סתמי ממש מיותר אין לי רגע אחד של שמחה של נחת הכל מייאש ומדכא........ אי אפשר לומר שתמיד היה לי טוב אבל היו תקופות טובות ולעיתים גם שמחה של ממש אבל שנתיים מאז הארוע ההוא אין לי שום שמחה אפילו רגעית אפילו רגע של נחת כל רגע אני מוצא סימפטום למחלה ואני מוטרד.......לא להרגיש קרוב לשנתיים שמחה .איבדתי אפילו את היכולת להמשך לנשים כל מה שאני רוצה זה למות ומהר כמה שיותר מהר ........איזה אידיוט אני ברגע אחד החרבתי את כל האישיות הנפלאה שהייתה לי כל השנים את כל מי שאני ברגע אחד מחקתי את עצמי חשפתי את עצמי לכל הפגמים שיש בי ולמחלות שיתנו בי פגמים של ממש והמוות הזה נראה כל כך רחוק למה???למה זה טוב שאני יחיה....באותה תקופה כעסתי על הורים שלי אבל סהכ הם משתדלים מאוד מאוד להיות הורים טובים גם היום שאני אדם יחסית מבוגר.........למה היו לי מחשבות לא רציונליות באותה תקופה מחשבות לא הגיוניות שהובילו אותי למעשה המטומטם והמופרע והנורא הזה......? מי אני בכלל?מה יש לי להציע למשהי?איך אני אסתכל למשהי בעיניים שאני עצמי לא בטוח מה יש לי בגוף איך אני אסתכל למשפחה שלה בעיניים........הפתרון היחיד שאני רואה זה רק מוות משחרר שיוציא אותי מזה ויתן לצאת לחופשי.........אבל הוא מסרב להגיע אין טעם לחיים האלה אין לי למה לקום בבוקר ....כל בוקר אני קם בשאיפה שזה יגמר ואני יגיע כבר לשעת השינה שלי..........רק כשאני ישן זה מעביר את הזמן לפעמים אני משתדל לישון קצת יותר.........לא רוצה לקום....למה השינה הזו לא יכולה להיות תמידית...........השבוע עברתי על התמונות עם האקסית צלמתי אותה בהמון אהבה התמונות סגדו לה ולתמימות המתוקה שיצאה ממנה בתמונות רואים איזה ילדים מתוקים אנחנו ממש ילדים ואני בחרתי לא להיות תמים יותר..........מצחיק כשאני יוצא לברים ואני מדבר עם נשים הן צוחקות תמיד על התמימות שלי על זה שאני קצת ילד טיפש וטמבל יש כאלה שמפלרטטות איתי קצת לפעמים משעשוש בשל התמימות שלי ואני מודע לזה........אבל התמימות הזו זה אחד הדברים הכי נפלאים שהיה לי למכור ואיבדתי את הנכס הזה ...תחושת האובדן היא כל כך גדולה שהיא לא ניתנת לתאור ועדיין המוות המיוחל מסרב לפגוש בי.......

שלום MR BLUE איפה הסתתרת כל כך הרבה זמן? מצאתי את עצמי חושבת עליך מדי פעם, תוהה אם ההיעדרות שלך מבשרת טוב. הדברים שלך, כאן, עוררו בי מחשבות עליך ועלינו. על כולנו. נדהמתי בפעם המי יודע כמה מחכמתו של הסופר המקראי שתאר את הדרמה שלך-שלנו בסיפור הגירוש מגן העדן. חשבתי על התמימות, הפיתוי, אכילת הפרי האסור והעונש הכבד כל כך שבא בעקבותיו. לא תמיד הרגע הזה, של אובדן התמימות, הוא צ?רו?ף כל כך, מובחן כל כך וחד משמעי כמו שקרה אצלך. אבל נדמה לי שהוא קורה מתישהו לכולנו, לא כי אנחנו רעים או טפשים, אלא "כי לפתח חטאת רובץ...". אני מניחה שחלק מן העונש זו הידיעה שלכאורה הדבר היה בידינו, ויכולנו אחרת. זהו עונש חמור, שיסורים בצידו, אך מוטל עלינו ללמוד לשאת אותו באופן מכובד. מה שבטוח, שאיפה שיש נחש יש צרות... שבת שקטה ליאת

מה שכתבת פה זה חלק מההגדרות של אריסטו לאיך שטרגדיה צריכה להראות בספר שלו פואטיקה....שאדם רגיל ונורמלי עושה טעות ואין דרך להפוך את הגלגל והטעות הזו הורסת אותו בדרך כלל הטעות נובעת משיקולים לא רציונליים(מחשבות על זה שאני יצור לא אנושי מחשבות על זה שהמוות שלי קרב מחשבות על זה שאף אחד לא יכול לאהוב אותי) ולכן כשקראתי את הגדרות של אריסטו למהו סיפור טראגי חשבתי על עצמי כמה הסיפור שלי טראגי ובכל טרגדיה טובה הגיבור חייב למות כדי שהרעש יפסיק.... תמיד היה לי רעש תמיד רציתי עוד ועוד ועוד תמיד חשבתי שיש מקום אחר טוב יותר שאני לא נמצא בו מצד אחד הרעש הזה לא נתן לי מנוח מצד שני הוא היה כל הקיום שלי בלעדיו אני מרגיש מת.......וכשאתה מרגיש מת עדיף למות....