שוב לחסות אצלך....

אנא אל תתעייפי ותחשבי שאני אווילית, אבל מה שמביא אותי לכאן גם היום..זה שבעצם אני רוצה רגע לנוח, כמו לשים את הראש על ברכיים טובות ולנוח.רק לכמה דקות (הרבה דקות) שהרעש יעצור להפסיק לחשוב ולשאול ולפחד. אהבתי את מה שכתבת לי אתמול,זה חיזק אותי והרגשתי שאני באמת אסופה.ושהכאב הוא לא איבר שמחובר אליי בכלי דם ורקמות, אלא רק מינשא שלעתים אני נוטלת ולעתים מורידה מעליי. ואני מזכירה לעצמי את זה.משננת גם את המילים שלך. ואיכשהו עדיין לא טוב לי.ואני לא יודעת אם זה מצב אובייקטיבי או לא, ואם יכול להיות יותר טוב מזה,ואיזה מן אדם אני - שעל אף כל מה שיש לו - לא טוב לו...? ושאלת המשמעות והטעם מרחפת כל העת ממעל.ויש לה צל כבד..אני מבולבלת ,לא יודעת מה אני באמת.

ויק-ויק, כמה יפות המילים שנתת לכאב... מנשא... את כתבת על מנשא-כאב שאפשר לעטות ולהוריד, אני חושבת (באסוציאציה רפויה ורופפת, יש להודות) על מנשא גדול המכיל אותנו בתוכו כתינוקות אבודים... ויק, יש זמן להילחם וזמן לנוח. נוחי אצלנו ככל שתרצי. חלומות פז...