אורנה...

אורנה יקרה, גם אני - כמו ויק - רוצה לעצור לרגע ולחסות בצלך (ויק - אם את קוראת... - את כל כך מצליחה לגעת בי במילים הקרובות, השקופות האלה שלך). אני כל כך ממורמרת וכועסת על המטפלת שלי. סף בכי. זה גואה וגואה כבר זמן מה. אני עובדת עכשיו בעבודה שיש בה איזשהוא גוון טיפולי קטן. אין לי ממש הדרכה; זאת אומרת יש; אבל המדריכה שלי החליטה לכנות את הפגישות בינינו 'סיעור מוחות' ולא 'הדרכה'; ככה בערך זה גם נראה. אני לא יודעת מה אני צריכה. קשה לי שם הרבה פעמים - מהרבה בחינות: קשה שלפעמים אין לי מושג מה לעשות, קשה שעולות בי כל מיני תחושות ולא תמיד אני יודעת להפריד אם הן שלי, שלהן (הבנות), שלנו, קשה לי שאני מאד מאד לבד (איתן) בחוויה הזאת ואין ממש מי שיהיה אתי בחוויה שלי למולן. והמטפלת שלי לא מוכנה להכנס אתי לשם... אני כל כך צריכה אותה - לא הדרכה! פשוט צריכה מישהו שיהיה אתי מצד החוויה שלי. היא מציבה בפני קיר בדמות תקליט שרוט שנוסחו הקבוע: "אין לך עדין כלים". היא לא מסכימה בשום אופן להכנס הלאה, אל מעבר לזה. אני שולחת לך ככה (לא רוצה לפספס את 12 בלילה). לא יודעת מה אני שואלת. סתם מתוסכלת... ורד

ורד יקירה, האמת שזמן חילוף המשמרת השתנה ל- 22:00, אבל כמובן שנזכרתי בכך רק כשקראתי שהשתדלת להספיק לפני חצות... ובכן סינדרלה שלי, אני שמחה לקרוא שאת מתנסה בטיפול (כן, קראתי את הצטנעותך בדבר גוונים...), מחייכת לעצמי בעצב כשאת מספרת על מורכבויות אינסופיות, וגם על לבד. אני חושבת שלקח לי המון זמן במקצוע הזה כדי להבין עד כמה חשוב לטפל בלבד הזה, שלא יגדל מדי ויגזים, והנה את יודעת זאת כבר מההתחלה... אל תוותרי על זכותך להדרכה, הקרויה הדרכה, המורגשת כהדרכה. הלוואי שתתקבלי שם בהבנה ובברכה. ולגבי הטיפול... קשה לי לבחור במילים. אני לא יודעת מה פירוש "אין לך עדיין כלים". הלא כולנו היינו שם פעם חדשים וטריים, כולנו רוכשים כלים מדי יום ביומו. יש לי איזו תחושה שאתן נמצאות במרחב קצת אחר, לא טכני, אלא מרחב של התבגרות, עם שאלות על זכותך להתבגר, ואפילו על זכותך להיות דומה לה, שלא לומר כמוה... אני תוהה, האם אינה שמחה בשמחתך? האם אינה מקבלת אותך בזרועות פתוחות אל שורותינו, כך שתדמי לה, אבל בבוא הזמן גם תהיי גדולה ואחרת? אולי כדאי לשאול אותה על כך. חלומות טובים, ממני

אוי אורנה, כל כך תודה שאת כאן... חשבתי שתשובה ממך תעזור לבכי לגלוש למעלה - מבסיס הגרון אל העיניים והאף ועוד שאר איברים. אבל מה שקרה בפועל זה שהוא כמעט איים להתפרץ לשם, דגדג את העיניים, אבל נשאר תקוע בנקודה מעט יותר גבוהה מזו ההתחלתית. לא יודעת... אני חושבת שאני שומרת את המרמור לשעה שבה אראה את המטפלת שלי - שלא יתפוגג לו, שלא יתרכך, שלא יתנזל... האמת שהקיר הזה שהיא מציבה בפניי הוא קיר מתעתע. נוסף ל"אין לך עדיין כלים" יש בו המון אמירות אחרות - חלקן רכות ונעימות, חלקן מספרות לי בנועם כמה זמן לוקח ללמוד - אבל זה עדין תקליט שחוזר על עצמו (ניסיתי מספיק פעמים, האמיני לי...) ודוחה מעל פניו בחדות כל התעסקות בתכנים שעולים בי למול הבנות. את מבינה? - הקיר הזה רך רך, אבל הוא לא גמיש. אני מרגישה שנגעת כל כך מדויק כשאמרת שזה לא רק טכני: חלק גדול מהכאב שלי בסוגיה זו נסב סביב מה שסיפרתי בהודעה למעלה, אבל חלק גדול אחר נסב סביב שאלת האמון שלה בי, אשר מצדו פוגש (כמובן, איך לא) את האמון שלי בעצמי (שיש בו כל מיני מרכיבים ניצים). היא אמנם מעודדת, תומכת, מקווה אתי, מעריכה מאד את מאמציי - עומדת מאחוריי, מלפניי ומצדדיי - אבל לעיתים (בימים האחרונים) נדמה לי שעיקר עמידתה היא מאחוריי, למקרה שאכשל. היא נורא נורא טורחת שציפיותיי תהיינה ריאליות; היא חוששת שאתאכזב; היא רוצה להכין אותי, להגן, לעטוף, לרפד את הנפילה האפשרית. וכן - היא תוהה בינה לבין עצמה (לביני) אם היא פרוטקטיבית מדי... לילה טוב, אורנה יקרה טוב לחסות בצלך ורד