הקשר הבלתי אפשרי הזה

זהו, אז ברחתי מאמצע הטיפול, לא יודעת אם זה אמצע, אבל ברחתי. אמרתי לה שאני עושה הפסקה בטיפול... אני מיואשת, מדוכדכת, כל כך עצובה . אני כבר לא יכולה להיות איתה באותו החדר, אני מרגישה שם חנוקה, דוקא איתה שכל השבוע אני מתגעגעת אליה כל כך,, אני חנוקה בנוכחותה, רוצה להעלם. והטיפול שלי כבר ארוך, שנה רביעית, ואני עדיין לא מצליחה להבין את הקשר איתה, מה קורה לי מולה.. כואב לי יותר מכל שזה לא אמיתי,, זו רק העבודה שלה.. בעוד שבועיים היא יוצאת לחופשה.. הגיהנום שלי רק מתחיל, כמו בכל שנה, גם השנה... כאילו היא זולגת לי שם , משהו חזק שאני רוצה ממנה , אולי אותה. לפעמים זה כמו לרצות לבלוע אותה, לשאוב אותה פנימה.. זה מבייש, זה בלתי אפשרי הקשר הזה איתה, היא נמצאת ובו זמנית לא נמצאת .. וזה כל כך כואב... ועכשיו אני תקועה עם ההפסקה שאני יזמתי, אבל לא אתקשר אליה כי אז יתחיל שוב גל של קושי לשהות בנוכחותה... איך אפשר לדחות וגם לרצות בו זמנית? זה משגע אותי שזה לא לכאן או לכאן.. וכל הבושה הזאת של מה שהפכתי להיות מולה, ואני הרי אישה, לא ילדה קטנה ורוצה אותה כל כך צמודה, מלאה, נוגעת, לא רחוקה.. אני מתגעגעת אליה וגם כועסת עליה שהיא לא מתקשרת ולא מחפשת אותי, בחלומות אני הולכת לאיבוד,, הכל שם אשליה אחת גדולה, לאן זה מוביל הטיפול הכואב הזה.. מה זה יתן לי בסוף..אני אבודה, מישהו סגר לי את ברז החמצן, אני סגרתי אותו במו ידיי , אבל לא ידעתי שהיא יכולה להפוך לחמצן עבורי, אולי אם ידעתי לא הייתי נכנסת לכל זה מלכתחילה... אני כל כך נטושה, מבולבת, עצובה וירודה. מתנתקת מכולם, מה זה נותן הטיפול הזה והקשר שהוא קשר בלתי אפשרי .. ניבה

היא דיברה איתי על נפרדות, על החיבור שאני מחפשת כל הזמן אצלה... ברור שקודם כל נפגעתי, אבל הכל זועזע אצלי מאז, הכל מבולבל: מה אמיתי שם ? מה לא אמיתי? מה היה אמיתי עד היום , כי אני מרגישה מאד מאד מרומה... כל כך עצוב לי, את יודעת, אני דאגתי לה כל השנים האלה, ממש כאב לי עליה, היית מאמינה? כאב לי ע ל י ה. אני חושבת שהיו פגישות שהייתי מגיעה בשבילה הרבה יותר מאשר בשבילי. חיפשתי אותה, את איך שהיא מרגישה. היה נדמה לי שקלטתי הרבה דברים עליה, היא אמרה שהשלכתי עליה מעולמי.. זה פשוט זעזע אותי, כל תחושות הרמיה שאני מרגישה, פתאום היא חדשה לי שוב, פתאום אני לא מבינה מה לעשות או להגיד מולה, מתביישת להסתכל עליה, כי היא אומרת שהמבט שלי מחפש לראות את מה שקורה בתוכה.. ואין לי מבט אחר כלפיה, זה כמו להיות כל כך צמאה, לחפש טיפות של מים כשאני מסתכלת בה... וזה מבייש, משפיל, למה עד היום היא לא אמרה לי את זה? למה היא חיכתה ? אם לא הייתי"עולה" על המידע הזה בטעות, לאן הייתי ממשיכה...אני יודעת שבטיפול הנושא הוא אני ולא היא, העניין הוא שלמדתי כל כך להסתכל על אחרים, לראות את רגשותיהם ותחושותיהם, שאני רחוקה מזה שנות אור לגבי עצמי, וככה אני מסתכלת על החיים, רואה את הכאב של אחרים, אז איך אני משתנה? ואיך לא להרגיש כל כך מושפלת? ולמה לעזעזאל אני לא נושאת אותה בתוכי נעימה, תומכת , אלא ביקורתית ועויינת . זה כל כך קשה להגיע לטיפול כל פעם מחדש מנקודת פתיחה כל כך לא מחברת ולא מעודדת, אז שנים נלחמתי בעצמי להדביק את עצמי בכוח לטיפול, כל פעם להגיע מחדש, לא ויתרתי , קיוותי, והיום כבר אין את הדבק הזה, כבר גם מיואשת מלחפש אותו, היא עוד יותר לא מנחמת בתוכי, היא עוד יותר דוחה, מאכזבת...ואני נשארתי כל כך פגועה,מבולבלת, חושבת הרבה על מוות, על איבוד שליטה , זה כל כך מפחיד.. מפחדת שיקרה לי משהו לא מתוכנן, שאפגע בעצמי.. ואני צמאה לקרבה שלה אבל בו בזמן רוצה לברוח.. קשר בלתי אפשרי ניבה

ערב טוב ניבה, הדברים שכתבת מעוררים למחשבה, ומפתה מאד להפוך בהם עוד ועוד, לנסות להבין, לפרש. מעניין שיכולת לשבת מולה בנוחות רק כשדאגת לה, כשהיית שם בשבילה. כשכאב לך ע ל י ה . מרגע שהפכה בעיניך חזקה, כזו שלא באמת זקוקה לדאגה שלך, כמי שתאפשר לך לחוש את הכאב ע ל י י ך , עולם המושגים משתנה, ומילים כמו זעזוע ורמייה מחליפות את הדאגה, החמלה והאהבה. אלה תכנים יקרים מפז עבור הטיפול שלך, וצר לי שבחרת לסגת דווקא עכשיו. חשוב להבין מדוע אינך יכולה להאריך את השהות שלך באזורים הללו, בהם את נשענת, מוחזקת, חלשה, נזקקת. מאחלת לך שתמצאי בתוכך את הכוח להיות מטופלת, כמו שבאמת מגיע לך. שלך ליאת