אהלן ליאת

הי ליאת, צדקת... אני אכן בועטת כמו שניבאת.. פחות בפניה ויותר בתוכי.. לאט לאט גם בפניה, אבל רק אני ערה לדקויות השינוי שבי. היא לא רואה כלום. לא את השינויים הטובים, להם היא מייחלת, ולא את השינויים הפחות נעימים. אני לומדת עליי לבד. רושמת בפניי את השינויים שלי וממשיכה לנווט את דרכי. די בלעדיה. גם אני, כמו חברה שלי מהקומה למטה, חושבת שאולי זה מספיק לי.. מכירה את זה, כשאת מצליחה לתפקד, אפילו באופן חמים למדיי, כנה רוב הזמן, רוצה ומשתף פעולה, אבל בפנים איזה מישהו קטן נשאר מאוד אדיש לכל הסיטואציה. מסתכל מהצד, מושך כתפיים ומרגיש שכל זה לא מדבר אליו. לא נוגע לו ולא נוגע בו. אני קרה. מסתכלת עליה מהצד, מצליחה לדמיין איך חיכיתי קודם לחיוכים ולמילים שלה, ובמקביל מסתכלת על זה מהצד עכשיו..כאילו בוחרת אם להמשיך לעשות זאת. אולי כל כך רציתי שזה יצליח ששכנעתי את עצמי שאנחנו באותו ראש. זה גורם לי להרגיש שכל תחושות הקירבה הקודמות היו מדומיינות. שזו הייתה בחירה שלי להרגיש כך. אמא שלי הייתה אומרת לי פעם שגם התאהבות כרוכה בהחלטה. שגם זה לא באמת משהו שסוחף אותך מהרגליים בלי ששמת לב. אולי היא צודקת.. ליאת, אני לא מרגישה כלפיה כלום יותר. אין לי חשק לשתף אותה בשום דבר. פשוט לא בא לי במיוחד.. זה מרגיש לי מאולץ וטירחה.. אני מושכת בתוכי כתפיים ואומרת לעצמי 'נו טוב, שיהיה' רגע לפני שאני מנסה בכל זאת לומר לה משהו. המקום המיוחד שהיה לה אצלי מתמוסס במהירות מפתיעה. הדבר היחיד שמשאיר אותי שם הוא התחושה שמשהו בי מסוגל עוד לחבב אותה קצת. לא בטוחה שזה מספיק. אני עוד באמת כועסת. את לא יודעת כמה מעט אני כועסת.. יכולה לספור על עשר אצבעות את מספר הפעמים שכעסתי באמת בהמון המון שנים.. אני פשוט לא מצליחה לשים את זה מאחוריי. היא מכעיסה אותי! ממש מכעיסה אותי! אני אפילו לא מצליחה עד הסוף להבין למה ומה. אולי יותר מכל מתסכלת אותי התחושה שהיא לא באמת מבינה למה כעסתי עליה אז. שהיא לא מביעה במילים איזשהו צער שכך יצא. וכשזה כך, כמעט כל דבר שהיא אומרת מתפרש אצלי לא טוב. כאילו היא באה בטענות. היא פשוט לא מבינה אותי וממשיכה בדרכה היא. אני מתוסכלת. לא עושה עליה רושם שאני כועסת. היא קרה. היא פשוט מרגישה לי קרה. עדיין קרה, כמו כשרק בישרתי על הסרטן, כמו במהלך הניתוח כמו אחריו. אז גם אני..מרחיקה את עצמי ממנה. כועסת. אמרתי לה כמה פעמים שאני כועסת, אבל היא לא מעניקה לזה את המשמעות שיש לזה בעיניי. למה חייבים לכעוס בלהט ובכלל לדבר בלהט כדי שמשהו מזה ירשם אצל הצד שני בעוצמה שהתכוונתי. אוף עם הכעס הזה...הוא גואה בי.. אני חושבת לקבוע פגישת פרידה או שתיים כשתחזור מהחופשה הקרבה שלה ולסיים עם העניין הזה. אפילו את הרתיעה שלי מהאומנות היא עדיין לא ממש הפנימה. עדיין מציעה לי כאילו זה משהו שגם בעיניי מוצא חן. מעולם לא ניסתה לסייע לי להתגבר על המכשול הזה, על הדעה הקדומה. גם בהתמודדת עם האומנות היא השאירה אותי לבד. אין לי כוחות יותר להתמודד עליה. אני מתוסכלת מהמאמץ הזה. שבת שלום, ליאת וכמו קודמתי אאחל שתהני מהיום החופשי המבורך! להתראות, לילך.

לילך יקרה, לא יודעת איך יסתיים הסיפור הזה שלך, אבל איכשהו אני חשה שגם הוא עוד בועט. אני עסוקה הרבה בשאלה עד כמה יכול מטפל 'לקחת סיבובים חדים', להיות עם המטופל שלו גם בפינות הנידחות של הקיום, מתוך הבנה שלמה של החוויה. האם זה בכלל אפשרי? אין לי תשובה על זה. בתחושה שלי, גם אם תעזבי וגם אם תבחרי להישאר - זה לא סוף פסוק. אני מאמינה שתימצא לך הדרך הנכונה ללמוד עוד עליך. ההתמודדות האחרונה גזלה ממך הרבה משאבים, ואולי צריך להמתין קצת, עד שרוחה הטובה של השגרה תקהה את חודיו של הכעס, עליה ועל מה שהיא מייצגת. נוחי קצת גם את. מגיע לנו. שבת טובה ליאת

יקירתי, התדירות שבה אני מספיקה להגיע בזמן האחרון לכאן נמוכה, וכשאני משלימה חסכים של מספר ימים אני לא יכולה שלא להרגיש את הסערה, כאן בפורום, אווירה אחרת קצת, לא בטוחה שמתחברת לכל זה. ראיתי שנסחפת לאחת מהן בעל כורחך, מקווה שלא לקחת ללב יותר מדי...זה לא שווה את זה. איכשהו, כשאני קוראת את הדברים שלך בזמן האחרון, אני מקבלת את ההרגשה שמצד אחד את אמנם מדברת על לעזוב, אבל מצד שני, את מחפשת קצוות להאחז בהם ולמצוא סיבה מספיק טובה כדי להשאר. כאילו יש משהו שלא נותן לך לגמרי לעזוב וללכת. כאילו יש עוד איזה תקווה (?) סמויה מן העין, שרק צריך למצוא אותה. היא נסתרת, נעלמת, הפכפכה ומתלבטת, אבל נראה לי שהיא שם. בגדול, נראה שאת עדיין לא בטוחה לגמרי, ולדעתי, כל עוד לא בטוחים לגמרי, כדאי לתת צאנס. יכול גם להיות שכל מה שכתבתי הוא קשקוש מוחלט, ולא הבנתי כראוי את דברייך. סלחי לי אם כן. אפשר אולי לראות את כל התסכול שלך כאפשרות שלך להתעקש על מה שחשוב לך, להתעקש על ההבנה המגיעה לך, אולי זאת נקודה לעבוד עליה? אולי הכעס שלך (הכל-כך נדיר) מבקש התבוננות נוספת? (טוב, זה כבר דיבור של אנשי מקצוע, ואני לא מתיימרת להיות כזאת). בכל מקרה, אני מקווה שהבעיטות שלך יניבו פירות שתוכלי ללמוד מהם... ממשיכה להקשיב לך כאן, א.

אוף א. שלי.. :-( קשה לי היום. וגם אתמול.. את מאוד צודקת.. אני מצד אחד מרגישה שזה בלתי נמנע להיפרד.. שאני לא מוצאת בי את הכוחות או החשק לשתף אותה. שאני עייפה מלנסות. שמשהו שם פשוט לא הולך.. שאי אפשר לדבר איתה על אמא, דווקא כשאני כל כך צריכה. כבר שלושה חודשים שאנחנו לא מצליחות לדבר על זה כמו שהייתי רוצה, את מאמינה? 3 חודשים.. אני מותשת מהמאמץ.. היא שואלת את כל השאלות לא נכונות והלא מעניינות.. כל כך הייתי רוצה שתביע כבר קצת רגש.. רק איזו מילה טובה, איזה מבט חם, רוך אולי.. משהו. אבל היא לא מצליחה כנראה ואני לא יודעת לבקש כאלה דברים. 'להתעקש על ההבנה שמגיעה לי', כתבת.. תחושת ה'מגיע לי' לא נמצאת בכלל בלקסיקון שלי.. אני כל כך נמוכה.. וחוסר היכולת לבקש משאיר אותי מתוסכלת. הלוואי שתיקח את הכעס שלי באופן אישי פעם אחת- הרי זו אני שכועסת עליה..אני לא מדגימה איך אני נראית כשאני מתוסכלת או כועסת.. לא מעניינת אותי התבוננות משותפת בסיטואציה כרגע- למה אי אפשר פשוט לדבר איתה, בלי שתתבונן בכל דבר? הלוואי שהייתה לוקחת את הכעס שלי באופן אישי. בלי להיפגע, אבל באופן אישי. מרוב שנסחפתי שכחתי שהתחלתי למעלה משפט של 'מצד אחד ומצד שני'.. אז מצד שני, כשאני מנסה בדמיון להיפרד ממנה, להסביר לה איך אני מרגישה ולה אני לא יכולה להמשיך ככה, אני פורצת בבכי מר שלפעמים ממש מטלטל אותי. אני לא יודעת מה לעשות.. חייב להיות לזה פתרון..קשה לי נורא להקציב לנו פגישות פרידה.. חייב להיות פתרון, אבל אני לא יכולה לפתור את זה לבד.. היא חייבת להבין אותי מתישהו, נכון? אני מתלבטת.. מצד אחד אני מרגישה בקצות האצבעות שיש כאן משהו חדש, איזו הבנה חדשה ביני לביני, צומחת בי מתוך הדברים שהיא אומרת.. דווקא מהכיוון המנתח והאנליטי שממנו הייתי רוצה להימנע כרגע (כן, היא ממשיכה בשלה, לא חשוב כמה אני אומרת שאני זקוקה לחום :-( ). אני רוצה להעמיק בהבנה הזו, אבל מוצאת שאין לי חשק לשתף אותה. 'למה דווקא אותה', אני אומרת לעצמי.. מפתה להמשיך כי יש כאן משהו חשוב שאני רוצה לפתח עם עצמי, אבל הכעס לא מרפה,.. רוצה אותה אוהדת. רוצה אותה מטפלת..ולא גברת.. (לא מאמינה שככה כתבתי..) אולי הייתי צריכה מלכתחילה לקרוא לה המטפלת שלי.. אני כותבת מדיי.. את צודקת, ג'ונגל מדיי פה בשבילי... צפוף ורועש ולא נעים.. איך קודם לא שמתי לב שיש פה כל כך הרבה קוראים?.. נחכה בסבלנות.. גם זה ישכך בהדרגה.. תודה א., שגם בפורום ה'חדש' את מוצאת לנו עלה רחב, לעמוד תחתיו מוגנות מהגשם. שכבר יבוא גשם.. לילך.

לילכי , יהיה מוזר לקרוא את הדברים האלה ממני. תתפלאי... באשר אלייך -יכולה להבין את הכעס שלך , יחד עם זה -כמו שאת יודעת - מטפלים הם גם בני אנוש וככאלה לפעמים הם טועים,מאכזבים, משתנים וכו', מקום של טיפול הוא מקום בו שני *בני אנוש* פוגשים אחד את השני, נכון שגם נוצר קשר מיוחד,ואינטימי ושונה מקשרים אחרים ,אבל בניגוד אליהם המפגש הטיפולי נועד בעיקר לעזור לך - גם לבנות מחדש את מה שנפגע מחוסר הבנה לצרכייך,או שתיקה או מה שזה לא יהיה. לילך, אל תפסיקי את הטיפול... לא נראה לי שזה הזמן. תדברי איתה? תשלחי לה מכתב? תאמרי לה שאת כועסת ושנפגעת? יש לי הרגשה שהיא תהיה איתך ,ושהדיבור על זה יקרב בינכן. אם תרגישי שזה לא זה המשיכי הלאה,ובלי כעסים. אני מקווה שתנסי . מקווה שאת לא כועסת עליי..

הי חן, דיברת על המסגרת הטיפולית ולאחרונה זה מעסיק אותי. ציינתי בפני המטפלת שלי, לא מזמן, קשרים משמעותיים אחרים שחוויתי עם כל מיני 'בעלי סמכות' בעבר. והיא התקרבה ובחיוך מבין אמרה שזה לא אותו דבר ולא פירטה. אני לא בטוחה שהיא לגמרי צודקת. יש משהו במושג 'מסגרת טיפולית' שכאילו לא דורש ממך להסביר יותר. מן מובן מאליו כזה, שכאילו ברור שבמושג כלולים, בעסקת חבילה, כל מיני רגשות ואינטימיות, וקירבה, והחזקה ומוכלות ומרחב משותף והתבוננות וכל מיני מילים בסגנון, שלאחרונה קצת ריקות מתוכן בשבילי. לטעמי 'מסגרת טיפולית' לא אומרת דבר על הקשר הטיפולי. או על הקשר בכלל. החיוך המבין שלה מתפרש לי חיוך יומרני.. קשר טיפולי ומסגרת טיפולית אמורים לעזור לי, זה נכון..רק שכרגע אני לא בטוחה אם זה יהיה דווקא איתה. מתחברים לי כאן הדברים של ליאת, שלא בטוחה עד כמה תמיד אפשר לקחת סיבובים חדים עם מישהו. אני נוטה להאמין שצריך כימיה, מוכנות, אבל בעיקר מזל.. הרבה דברים נראים לי כמו 'פוקס' מפתיע.. להיות בסטייט אוף-מיינד הנכון, להקשיב לדברים הנכונים, לשאול ולהגיב נכון.. זה הרבה פעמים מרגיש לי מזל. לפעמים אפילו לא צריך שהקשר יהיה חזק במיוחד מראש; אם יש מזל וכימיה בסיסית ומוכנות לנסות זה לפעמים מספיק. אז אני אנסה את מזלי :-) תודה חן. ולא, אני לא כועסת.. אין לי על מה.. לילך.