הו, מה יהיה מה יהיה

(מתקשה להיזכר איזה יום היום, אז אומר ערב טוב לשתיכן-אורנה וליאת) אני חושבת שזה נגמר ביני לבין הגברת. ... אוף, אני כותבת ומוחקת ושוב כותבת..לא יודעת מה אני רוצה להגיד. מרגישה הרבה דברים יחד. מנסה לעבד לבד בנתיים. התנתקות חד-צדדית, עם כל הרגישות והנחישות שהיו שם, הייתה תמיד שנויה במחלוקת. מרגעיה הראשונים ועד ההתיישבות הזמנית/לא-זמנית בקרוואנים. אולי כך גם יהיה אצלי... היום בצהריים הרגשתי הקלה ביחס לפרידה הזו. הרגשתי שיהיה לי אמנם קשה לדבר עליה, אבל שזה מה שנכון לי לעשות. הרגשתי "משוחררת" קצת לעסוק שוב "בעיקר". להיות שוב מכוונת מטרה ולא מכוונת פנימה. כאילו השתחררו לי משאבים פנימיים, שהיו עסוקים בה ובי, לנתב אותם עכשיו לדברים תכליתיים. הרגשתי גם שאני צריכה קצת לבד- בלי טיפול. לעמוד לבד על הרגליים, לסלול שוב את דרכי, להתעקש על מטרות ולא על להיות מובנת. אני עייפה מהמאבק הזה להיות מובנת. הוא נמשך זמן רב מדיי. עייפה מאוד. היא עושה לאחרונה את הרוב לא נכון, או שאני נאטמת בפניה כל כך שאני לא מצליחה לראות מה היא בכל זאת עושה טוב. היא לא מגיעה אליי וכנראה שמכאן גם לא תגיע. התגובות שלה נדמות לי שבלוניות פתאום, העניין האינטלקטואלי שלה בי משעמם ומרחיק אותי. כל כך מרוחקת בעיניי, למה כל כך קשה לה להביע רגשות, או לספר לי מה היא מרגישה? (חשבתי שזה התפקיד שלי..). זה אבסורד ממש... הערב יש בי איזו כבדות/עצבות/חוסר סבלנות. מנסה לחשוב מה עשיתי לא נכון..איפה טעיתי בדרך שזו התחושה איתה ניפרד?.. לא כך חשבתי שיהיה. כל כך ניסיתי להיות מטופלת טובה- לא כלפיה בהכרח- כלפי התהליך, כלפי עצמי. עבדתי קשה כדי לדבר על מה שהרגשתי, לא לעבור הלאה, לא לפספס פגישות- גם כשכעסתי ונפגעתי מאוד- לא לוותר על להיות מובנת. וכשלא הבינה דמיינתי שהיא בכל זאת הבינה קצת, והשלמתי אלף פרטים בדמיון, רק כדי שיהיה לי משהו להיאחז בו לפני שאסתער שוב. אי אפשר להישען רק על דמיון, מסתבר. לא לאורך זמן בכל אופן.. הדמיון שלי עייף, כמו שריר שנמתח יתר על המידה. זה גומר אותי שהיא לא הבינה. גומר אותי. כי אם אל הדבר היחיד בחיי, אולי, שאותו אני לא מכנה בתואר הכבוד "טיפשי" (הסרטן), היא לא הצליחה להתחבר ולהיות שם איתי. דואגת וחמה. וגם כשאמרתי, לגמרי לא בקלות, ש*זה* מה שאני *צריכה* שתהיה כרגע; חמה ולא אנליטית, היא עדיין לא הייתה. אז מה לגבי כל יתר הנושאים ה"טיפשיים" שלי..? זה גומר אותי שלא הצלחנו. גומר אותי. מתקשה להבין איך זה יכול להיות..אני כל כך ניסיתי, באמת שניסיתי. ולא יודעת מה הייתי צריכה לעשות שונה, רק מרגישה שעכשיו מאוחר מדיי. אעלה את נושא הפרידה במפגש הבא, אבל האמת היא שגם שם אני לא בונה על הבנה או עיבוד משותף שיצליח לגעת בי, או להגיע אליי. זה מכאיב ומייאש ומתסכל.. ובעיקר חבל. נורא חבל. כי באתי כל כך "מוכנה" לטיפול הזה.. אני צריכה הפסקה מטיפולים בכלל, כדי לאגור כוחות לזה שיבוא. צריכה לשוב ולהישען על מקורות הכוח הקודמים כדי להתחזק קצת. משהו פה לא נשמע לי הגיוני.. אני פשוט לא מבינה איך זה קרה- כל כך רציתי שזה יצליח. כל כך רציתי לקרב אותה, לאהוב אותה. מרגישה ששום דבר לא זע בה נוכח המאמצים שלי..או שפשוט היא בחרה לא לתת לזה ביטוי. אני כמעט צריכה לשים מילים בפה שלה, כך אני מרגישה, כדי שאוכל להמשיך להאמין שהיא איתי. היא מנסה, אבל משהו שם לא מצליח.. אני נזכרת בשרשרת שנפלה מהאופניים ומרגישה שעל אף נסיונות רבים מצידי, הגלגלים שלנו מסתובבים זה לצד זה. מקבילים כמעט. הסיבובים שלה לא מניעים את שלי ושלי לא נרשמים אצלה. אני חוששת שלא נותרה ברירה..אני אטומה עכשיו מכדי לתת לה סדק להיכנס דרכו בחזרה. ובכל זאת, קשה להיפרד. סליחה שיצא כזה ארוך.. זה בעיקר בשבילי, זה בסדר אם אין ממש מה לכתוב בחזרה.. אני נזכרת פתאום שיום רביעי היום, וכבר לילה- אז כנראה שלליאת כתבתי (אהלן ליאת :-).. לילה טוב, לילך. נ.ב.- התגובות בפורום מקשות עליי מאוד ומכאיבות לאחרונה. אשמח לא לזכות לתגובות..

חג שמח

ככ כואב מה שכתבת ... שכרגע אני מוצאת את עצמי רק מחבקת אותך המון המון מרחוק ... ומקווה שהתחושות הקשות קצת דעכו ... את לא אטומה , אפשר להבין את הכאב מדברייך ככ טוב ..:-( כולי תקווה , שתצליחי לומר למטפלת בדיוק את מה שכתבת כאן .. ושתצליחו ביחד להבין וללבן את מה שקרה ..כי זה מאוד חשוב .. באמת , מקווה שאת מרגישה מעט טוב יותר , היי חזקה .. איתך, ש' .

אוי לילך, כבר יום, צהריים, מעניין אם לדברים יש תוקף ומשמעות גם עכשיו. אני שומעת את הבקשה שלך שלא לשלוח תגובות, כדי שלא יכאב. (ככה זה כשהכל פעור, לא מצליח להיסגר ולהיאסף לאיזו החלמה זמנית). אלך גם אני בזהירות מסביב, ואמתין - איתך - עד שיוקל לך, עד שיהיה פחות צורב. עד שתדעי. אם תרצי, אני כאן ליאת

ליאת יקרה, תודה על תגובה רגישה ונמצאת-איתי כל כך יהיה בסדר.. לא נעים לבשר על פרידה, אבל אין מה לעשות. לא בטוחה שבא לי לעבד איתה את העניין, אז נוותר על תהליך פרידה ארוך. יש כמה דברים שהייתי רוצה לומר לה ואז ניפרד. הפרידה הזו תהיה בכלל לא כמו שדמיינתי אותה תמיד..מוזר.. (דמיינתי משהו חם וקרוב ועצוב בצער הפרידה). אני מקווה שאתנהג יפה, שלא אפ?גע, ושאם ארגיש משהו קרוב או ממורמר, אבחין בזה בזמן ואוכל גם לתת לזה ביטוי.. מרגישה שאני עלולה לתת לה תחושת כשלון איתי ולא נעים לי. מצליחה כבר לנבא את התגובה של טל "את לא אמורה לדאוג למטפלת שלך", אבל זה לא הגיוני שלא. גם אם לא הרגשתי אותה כמו שהייתי צריכה, ברור לי שזה היה פקשוש ושהיא מצידה ניסתה. גם היא חוותה קשר במשך שנה ולא הייתי רוצה להדביק אותה במרמור שלי. טוב, יהיה בסדר. אני טוחנת את זה ביני לביני יותר מדיי זמן כבר. צריך לחכות בסבלנות שדברים יתאזנו מחדש.. פה ושם מחשבות קדם-טיפול על עצמי שבות ועולות בי ואז אני נוטה לוותר על טיפול נוסף בכלל. כי זה לא אני, זה לא בשבילי, "זה של בנות" :-), זה לנפח דברים מעבר למקום שלהם בתוכי ואז לעורר דברים שלא היו שם קודם, זה לוותר לעצמי ולהיות ממוקדת פנימה ולא ממוקדת מטרה, כמו שמצופה. וכי אין לי כוח למהתחלה שוב..אני מפחדת ממהתחלה.. אין לי כוח להאבק שוב. אם כשבאתי כל כך מוכנה ונכונה זה לא הצליח, אז עכשיו..? אולי אנסה להגיע חסרת חשק ומוטיבציה, ודווקא זה יעשה את הטריק.. מי יודע... אולי אלמד מהטיפול להיות לא נחמדה.. אין לי מושג. אולי יש לך טיפים ל'היערכות מחודשת'? :-) טוב. יהיה בסדר. צריך לתת לדברים זמן. יהיה בסדר :-) תודה שענית, (וחג שמח) לילך. (נ.ב.- ש' ואהבה, לא רוצה לפגוע, אבל אני בכל זאת מעדיפה שלא תגבנה. גם לא תגובה לנ.ב...).