ליאת...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
ליאתי, נמאס לי וקשה לי ורע לי. וגם נמאס לי שאני כזאת בכיינית. אני מעייפת... גם את עצמי... אתמול כתבתי לאורנה והמענה שלה פיספס אותי. זה שלי, אני יודעת... למה אני ככה, תגידי? את בטח גם תפספסי אותי. זאת לא את! זאת אני!!! אוף של ממש. נורית
נורית, עד שתגיע ליאת עם המילים המחבקות שלה, קבלי חיבוק גדול ממני, ללילה טוב. יעלה
חיבוק גם ממני, ואני מאחלת לך שתמצאי את שמחת החג הפנימית אני כותבת בשם בדוי כיוון שראיתי שתוקפים פה (בשמות בדויים) אנשים שמנסים לתת תמיכה עניינית ולא רק חיבוקים הפורום הזה בנוי בצורה מאד מעניינית, מצד אחד הוא מאפשר התנגחויות בין המשתמשים הקבועים, ומצד שני המנהלים מפגינים "אובייקטיביות מזהרת" כפי שהם גם עושים בטיפולים, ונותנים רק תשובות דיפלומטיות, או מתעלמים ממטרידים מצד שני יש אנשים ששולחים לכאן זעקות מצוקה כבר כמה שבועות ולא מקבלים ממש תשובות מספקות אולי בגלל שכבר נתנו להם את התשובות אבל הם לא רוצים להפנים אולי בגלל שמזהים אותם בלי קושי על פי ההתנהלות והסגנון וקצת נמאס מהאגרסיביות שלהם אולי בגלל שזה לא את באמת, אולי בגלל שאת לא "לא אני" וכדומה תשמעי, זה מבלבל, מי יכול להתמודד עם היצירתיות שלך?? שהיא נהדרת אבל לא ממוקדת למשהו חיובי?? מבקשת שתתקפי אותי בלי ניבולי פה, זה שיש לך בעיות לא אומר שזכותך האוטומטית להשפיל ולבזות אותי
נוריתי, את לא בכיינית. אולי החוויה הזו ("אני כזאת בכיינית") נולדת מול פרצופו הדואג של המבוגר האחראי, שמתכופף בתורו ושואל: מה קרה חמוד? למה אתה בוכה? לפעמים זאת באמת לא השאלה הנכונה, גם אם היא יוצאת מעומק הלב. כי לפעמים ה"קשה לי ורע לי" לא יכול להיתרגם למשהו שהמבוגר האחראי יבין, כי זה רק של ילדים, או כי זה מפושט ועמום ומחניק מדי. מצרפת גם את זרועותי שלי, לאלה של המטפלת ושל אורנה, בתקווה שלאט לאט זה יעבור. אני יודעת כמה קשה לך עכשיו. את צודקת. שולחת לך סתו ליאת
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
