שוב תהפוכות אצלי

היי ליאת, אני שוב כאן, עצובה, ירודה , בודדה ונטושה...אני נמצאת בפאזה שחשבתי שעברתי אותה/ התגברתי עליה/ השתחררתי ממנה. אני לא נפגשת איתה מזה שבועיים , בגלל החגים שנופלים על ימי הפגישות. היא לא הצליחה למצא לי שעה פנויה שתתאים לי. עצוב לי. אני מרגישה שאין לי מקום אצלה ווששאר מטופליה הרבה יותר חשובים לה ממני. כאילו אין לה מקום בשבילי. זה עצוב, חשבתי שעברתי את הפאזה הזאת. יש פער עצום בין הגיון והבנה לבין הרגש הקשה שעולה מולה ושאני חווה אותו כנטישה ודחיה. חשבתי שזו פאזה שעברתי. ועכשיו אני מאד מאד מאוכזבת ממנה ומעצמי. שכן כאילו "התקדמתי" בטיפול, מולה, בנושא של אמון ותלות, ועכשיו כאילו יש נסיגה ומחשבתו של לעזוב את הטיפול שוב עולות בי. שוב עולה המון כעס כלפיה וכלפי זה שהיא לא שם בשבילי בצורה שאני הייתי רוצה: כמו אמא, מחבקת, נוגעת, סימביוטית ואני כמהה להיות ילדה מטופלת שלה ולא מצליחה להפנים רגשית את המגבלות, את התפקיד שלה, את המקום שלי אצלה (אם יש דבר כזה..(. אתמול שוב "קיבלתי" מידע שלא היה לי אודותיה, ושוב הדחיה והנטישה שחשתי ממנה הם עצומים, איומים... ביליתי לצערי את רוב החג במיון,,, ואני בוכה יותר על הקשר הבלתי אפשרי, על הרצון שלי להיות כל כך מחוברת אליה ושאי אפשר לממשו. אני בוכה על זה הרבה יותר מהכאב האמיתי, הפיזי אותו אני חשה... אני לא מבינה למה אני לא יכולה להתגבר, ולהתבגר, להבין מה זה קשר טיפולי, להבין את זה שיש לה חיים משלה. אני מבינה את זה אך מבחינה רגשית אני חווה נטישה איומה... אני כמהה למשהו שהיה כשהייתי יילדה קטנה ומשתחזר מולה ולא עובר, הכאב הזה בלב עמוק עמוק, כמו לצלול עמוק ... אז אכזבתי גם אותך? כי סיפרתי לך על הטיפול דברים אחרים... ועכשיו כאילו כלום לא התקדם, אני באותה נקודה... עצוב לי נורא ניבה

קראתי והתרגשתי. בי נגעת.

ניבונת, כמה יפה את כותבת, מזכירה לנו את הילד הקטן והתובעני שמתגורר לו בתוכנו, רוקע ברגל הקטנה שלו בכל פעם שנדמה לו ששכחו אותו. מרגש לקרוא אותך, מרשה לעצמך לקרוא לדברים בשמם, להציף אותם - כמו שהם - ולהניחם לפנינו בשבת של חג. אין כאן כל אכזבה. להפך. זוהי התקדמות חשובה, הכנות הזאת, היכולת לאותת מה אני צריכה ורוצה, ולמחות את מפח הנפש בקול רם. הדבר היחיד שהעציב אותי מאד, זו העובדה שהיית בבית חולים וכאב לך. מקווה שאת בסדר, ומטופלת טוב. אל תוותרי, ניבה. המשיכי לבוא אל הטיפול, ולדבר את הכאב, את העלבון, את הננטשות. איתך ליאת

תודה ליאת, את שוב מצליחה להראות לי כיוונים חיוביים של חשיבה ועל כך אני מודה לך. גם הכינוי 'ניבונת' עשה לי טוב. לצערי אני שוב רצה למיון, אבל הפעם אחרת וזה גם בזכורתך... תודה ניבה