ללא שם

ליאת יקרה, מה שלומך? אני מתלבטת אם לכתוב כבר הרבה זמן. זה קצת חופף להתלבטות עד איפה להרגיש ועד איפה "להחזיק". אז כמובן שאני מפשילה שרוולים ברגע האחרון - לפני השעה עשר - וצופה שאצטרך להסתפק בהודעה חלקית (מבחינתי) ואולי לא מספיק משקפת. את זוכרת את סבא? - הוא עכשיו בדכאון... הוא לא זוכר שהוא כמעט מת; הוא אפילו לפרקים לא זוכר שהיה בבית חולים לתקופת מה. יחד עם זאת, נראה שמשהו בו זוכר היטב שהוא היה 'צריך' כבר למות. חל בו מהפך כלשהוא (וכואב כל כך להיות עדה לזה..). הוא שואל על משמעות החיים, "ומה היה הטעם לצאת להליכה במשך שעה ביום כל חיי (כל חיי זה הרבה...), אם לבסוף אצרך למות כך... חולה...". אין לי אלא להסכים.. אני אומרת לו: "סבא, אתה זוכר את קוהלת?" (לא שומע! - מכשיר השמיעה נשאר בבית וגם אתו הוא לא שומע). הוא עושה מאמץ מאולץ להטות אוזן; הוא לא זוכר מה זה קוהלת ("אבל סבא - אתה לימדת אותי לאהוב תנ"ך" - אני צועקת בתוכי). אני רוצה לדבר אתו - להפיק מעצמי משפטים מלאי תוכן, לא מהוססים, מצילים כאלה. אבל אני נבוכה ונטולת מילים, וגם הוא לא שומע ולא מקשיב וחסר סבלנות, וצריך משפטים קצרים וממוקדים, לא סבוכים מדי, בעברית פשוטה - כאלה, לא סיפורים שלמים, כאלה שידברו גם לעולם המושגים שלו (שאיכשהוא, הצטמצם פלאים בחודש האחרון). והכי כואב שהוא מסרב לצאת החוצה, עושה סצינות 'כמו ילד' לדברי סבתא. הוא אומר לי: "את לא מתביישת לצאת אתי לרחוב?; אני מתבייש - לא רוצה שיראו אותי". הווו - בזה אני מבינה, סבא; אתה מחזיר אותי שנים לאחור (אבל אני לא אומרת בקול). ואני רוצה לומר לו שאני מבינה, מבינה באמת, ועם זה כל כך לא מבינה למה ככה? למה ככה בסוף החיים? הרי הוא לא הכיר את זה עד היום. מאז שסבא היה בבית החולים משהו בי נסדק. אני יודעת שנסדק, אבל לא מרשה לזה להתפרץ. אז זה נח לו שם - מדובר עם עצמי, עם אחרים, אבל כאילו מדובר מבחוץ. אני סדוקה אבל מחזיקה - נשארת תקועה בתווך. התווך הזה לא מניב דבר: היו כמה מבחנים מאז שעשיתי בקושי, ובקרוב יהיה ה-מבחן ה-גדול ומשהו בי כבר התייאש, לא נאבק. אני לא לומדת, גם אם אני מתעקשת בכל יום להזכיר לעצמי שוב ושוב שצריך ללמוד ולהשאיר עצמי בהתכוווננות לקראת למידה. אם היית מכירה אותי היית יודעת שהמבחן הזה (המתא"ם) הפוך בדיוק ליכולות שלי, משקף בדיוק היסטרי את מה שאני הכי הכי גרועה בו. גרועה עד "לא יכולה". הייתי נורא רוצה שלא לדבר עם עצמי את הסדיקה שחלה אז, ולהמשיך להפעיל את המוטיבציה והרצון הראויים על מנת לעבור את אבן הדרך הזו. אני לא יודעת איך (לעזאזל, איך באמת??) להכניס את עצמי למודוס הנכון - הלא מוותר - ולתת פוש אחרון. דומה שכל מאמציי לעשות זאת הם מלאכותיים, ולפיכך הם אינם מפיקים ממני עבודה באמת. קרסתי. פשוט עוד לא הסכמתי לספר את זה לעצמי.. הגיעה השעה עשר - אני שולחת, תודה, ליאת נויה

טוב, השעון *שלי* הוא כנראה זה שלא מכוון. ההודעה הזו אכן נראית כמי שנכתבה מהר מהר מהר. מצטערת... ושכחתי חג שמח וחיוך מתגעגע :-)

נויה'לה ל?כ??ל, ז?מ?ן; ו?ע?ת ל?כ?ל-ח?פ?ץ, ת??ח?ת ה?ש???מ?י?ם. ע?ת ל?ל?ד?ת, ו?ע?ת ל?מו?ת; ע?ת ל?ט?ע?ת, ו?ע?ת ל?ע?קו?ר נ?טו?ע?. ע?ת ל?ה?רו?ג ו?ע?ת ל?ר?פ?ו?א, ע?ת ל?פ?רו?ץ ו?ע?ת ל?ב?נו?ת. ע?ת ל?ב?כ?ו?ת ו?ע?ת ל?ש??חו?ק, ע?ת ס?פו?ד ו?ע?ת ר?קו?ד. ע?ת ל?ה?ש??ל?יך? א?ב?נ?ים, ו?ע?ת כ??נו?ס א?ב?נ?ים; ע?ת ל?ח?בו?ק, ו?ע?ת ל?ר?ח?ק מ?ח?ב??ק. ע?ת ל?ב?ק??ש? ו?ע?ת ל?א?ב??ד, ע?ת ל?ש??מו?ר ו?ע?ת ל?ה?ש??ל?יך?. ע?ת ל?ק?רו?ע? ו?ע?ת ל?ת?פ?ו?ר, ע?ת ל?ח?ש?ו?ת ו?ע?ת ל?ד?ב??ר. ע?ת ל?א?ה?ב ו?ע?ת ל?ש??נ?א, ע?ת מ?ל?ח?מ?ה ו?ע?ת ש??לו?ם. מהו ה-מבחן ה-גדול, אם לא מבחן האהבה, החמלה, השלווה מול התרחקותו הדועכת של אהוב נפש. זהו מבחן קשה, לעיתים לא הוגן, שיכול לפעור בנו סדקים. אני יודעת (לא חושבת, יודעת) שמי שעובר אותו בשלום, יכול גם לכל המבחנים האחרים. אין לי בכלל ספק בך, נויה'לה. את עושה את זה כמו גדולה. יש לי הרגשה שעוד נדבר על זה, אולי לא כאן. שמרי כוחות. איתך, ליאת

ליאת יקרה, את לא יודעת מה עשית לי.. אחרי ששלחתי את הודעתי קראתי קצת למטה. שתי קומות מתחתיי הופיעו כאבים גדולים הרבה יותר, חורטים יותר. כאלה שלא ידעתי. שאלתי את עצמי איך תתחברי *את* לזוטות שלי, ונזכרתי לרגע באיזו מחשבה חמקמקה שעברה בי לאחר ששלחתי את הודעתי על סבא לפני חודש. עכשיו נזכרתי. נזכרתי למה לא כתבתי לך על כך עד עכשיו... לא ידעתי איך תעני לי ומה תכתבי. חששתי. קהלת? - לזה לא ציפיתי בכלל. ומייד נפרץ הסדק ובכיתי. את ידעת לפני מה הייתי צריכה... גם לגבי הסדק וגם לגבי קהלת. תודה גדולה, נויה

נויה שלי, אהובת-ליבי. אני לא חושבת שכתבי למישהו ככה מעולם 'אהובת ליבי'. לא תאמיני... במסנג'ר של אחי מהבהבת חלונית כתומה עם השם "נוי", וברקע, מתנגן השיר של מאיה רוטמן "ליפול", ואני קוראת את דברייך לאט.. לאט ובשקט, מנסה לתת לדברים לחלחל אליי פנימה.. דמעות עומדות בעיניי, יקרה שלי. השיר נשמע לי קצת אחרת עכשיו, אז אצרף לך אותו הנה.. (לא מתאים בול, אבל קצת..) ליפול הייתי עושה, לפחות מנסה את הדרך אלייך לגמריי ערה בעיניים פקוחות ובחושך מוחלט זה לא יהיה קל אבל בא לי לראות מה שהיינו אתמול כבר עבר ומה שרצינו להיות עוד נשאר חלום מיותם, היטב מכוסה ואיך נתעורר אם לא ננסה ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה לא לשקוע, לא לטבוע, לא למעוד הייתי רוצה, לטוב ולרע להגיע אלייך וחזרה אל עצמי שם עומדת, בין כל האורות כל כך מפוחדת עיניים סגורות מה שהיינו אתמול כבר עבר ומה שרצינו להיות עוד נשאר חלום מיותם, היטב מכוסה ואיך נתעורר אם לא ננסה ליפול עד התהום ולטפס משם הכי גבוה לא לשקוע, לא לטבוע, לא לשאול ליפול, להישבר להבנות מהשדים שבנו לא לברוח, לא לשכוח, לא למעוד ה"למה ככה?" מהדהד לי באזניים... כל כך לא הוגן! וכואב. שדווקא הוא. ודווקא ככה.. אני כל כך עצובה. בלי רישיון ובלי אוטו- בא לי לנסוע עכשיו עד אלייך- לחבק אותך כמה שאני יכולה. שלא תשארי לבד. שלא תקרסי. המשפטים של סבא נחקקים אצלי עמוק- למה דווקא הוא? למה ככה?... את כל כך צודקת.. וחוסר האונים הזה- להתבונן מהצד-.. אני מנענעת בראש מצד לצד.. אין לי מילים להציע. אוףףףף... ארוך ונאנח... את מתמודדת עם כל כך הרבה בשקט.. עם כל כך הרבה. אל תקרסי, נויה יקרה שלי, אל תקרסי.. תני לעצמך מרווח נשימה, אל תאשימי את עצמך מהר מדיי. את באמת מתמודדת עם לא מעט.. עשי את כל מה שאת יכולה עכשיו, בלי להרוג את עצמך בדרך. את ממשיכה להפתיע אותי בכמה את לא רואה שאת ייחודית. שאת באמת מיוחדת- בכל כך הרבה דרכים. אני מאמינה בך באמונה שלמה! (מה שאני לא יכולה להגיד אפילו על המשיח בכבודו ובעצמו..), אז תני לעצמך... תני את הפוש, עד כמה שאת יכולה. ואם זה לא יהיה השנה אז זה יהיה בשנה הבאה. לא הספקתי לספר לך, אבל היום כשחיכיתי למונית פתאום חשבתי עלייך ודמיינתי אותך מאושרת. מאושרת ומסופקת נורא במה שאת עושה. וברור לי שזה יהיה טיפול. ברור לי כל כך- פשוט לא יכול להיות אחרת.לא יכול להיות אחרת (את שומעת?) ואת עובדת *כל כך* קשה, אני יודעת כמה קשה את עובדת. לא קל עכשיו..כבר הרבה זמן. אני יודעת. לא תמיד יודעת מה להגיד. נויה... סבא האהוב. תני לעצמך זמן איתו כמה שאת צריכה, כמה שאת רוצה. המבחן מאוד חשוב ועבדת קשה בשבילו, אבל את יותר חשובה. את יותר חשובה. ואל תדאגי- את תזכי לראות את ליאת, אורנה ודרור בכנסים ולספר לכולנו סוף סוף איך הם נראים ונשמעים :-)) הלוואי שגם את מחייכת קצת עכשיו.. אוהבת אותך מדיי :-) לילך.

אין לי שום יכולת להתחרות עם המילים של לילך. אבל אני בכל זאת אנסה... את קקה של בן-אדם! ;-) נורית

נויה יקרה, כתבת מרגש כל כך. מותר גם לקרוס קצת לפעמים. בעיקר כשיש מי שתופס. מי שאוחז. אותך ובמקומך. ויש לך. אני יודעת. שולחת לך כוח. וחיבוק. בעצם חיזבוק :- ). שלך יעלה

תודה יעלונת, חיזבוקים אני לא שוכחת. יודעת שגם את שם. אולי בקרוב... העץ הזה מכיל כבר יותר מדי 'נויה'. רק אשלח חיבוק גם אני, וזהו. :-) נויה

נויה יקירתי (הנה עוד נויה אחד בעץ הזה...) "ע?ת ל?פ?רו?ץ" אל העץ הזה ו"ו?ע?ת ל?ד?ב??ר" קצת את עצמי.. נגעת בי כל כך. ההודעה שלך תפסה אותי כשאני מול המסך, מתמודדת עם נסיונות נואשים לכתוב עבודה שאני צריכה או טו טו להגיש. נואשים אמרתי. כבר שעתיים, וכל מה שיצא אל תוך העבודה זה משפט חכם אחד. לא מוצאת מילים. כל כך לא *אני*. ואצלי זה כבר לא סבא, אלא אבא שלי, אהוב נפשי, שנמצא במיקצה האחרון של חייו. והוא לא שואל כבר "למה". או שאולי הוא שואל בתוכו, אבל קולו לא נשמע. ואנחנו, שלושת הילדים שלו (לעולם נהיה "הילדים" שלו...), מנחשים את השאלות שלו, את התשובות ש*הוא* היה רוצה להשיב. לנו, לרופאים, לעצמו. וכל הזמן, גם בשאלות הרות וחורצות גורל, אנחנו מקווים שאנו משיבים נכון. במקומו. ותוהים, ומנסים להתאים את ה"ע?ת" אל המצב הנתון. (ל?ב?ק??ש?? ל?ש??מו?ר? ל?ר?פ?ו?א? להילחם?לא?ב??ד? לס?פו?ד?....) זה לא קל. זה עצוב. זה כואב.אין יום שעובר בלי שאני בוכה עליו, עלי. ולמרות הכל, יש בי שקט מבורך (זוכרת שכתבתי כאן, שאין לי הרבה מילים, אבל יש בי שקט?) אולי זה הגיל, בטוח שזה הטיפול, שלימדו אותי, שלא הכל ניתן לשליטה ולשינוי על ידי. אני עושה הכי טוב שאני יודעת ויכולה עבורו. באהבה אין קץ וללא תנאי. כמו שמגיע לו. ,ל?כ??ל, ז?מ?ן; ו?ע?ת ל?כ?ל-ח?פ?ץ, ת??ח?ת ה?ש???מ?י?ם, מצטטת ליאת את קהלת. כ?? ה מ? ה חוכמה, כ?? ה מ? ה תובנה יש במשפט הזה. ובכל אלה שאחריו. פשוט, כל כך (לא?) פשוט. מרגישה שעכשיו ה"ע?ת ל?ח?בו?ק". שולחת לך חיבוק גדול. ועכשיו "ע?ת ל?ח?ש?ו?ת" ולחזור אל העבודה... הדר

הדר יקרה, קראתי אותך בצהריים ולא ידעתי מה לכתוב. כל כך נוגע כתבת. כל כך עצוב לי לשמוע על אבא. אוףףף.. (שוב זה הארוך והנאנח)... קשה כל כך. עדיין לא מוצאת בי את המילים שיהיו נכונות לך. שיהיו נכונות לי. כי מה אפשר לכתוב כשכל כך כואב? "המיקצה האחרון של חייו"... אוףףף... (כן, שוב זה).. אם רק היו לי עצות טובות לתת.. רק יכולה לשמוח (קצת) על השקט הברוך שמצאת בך. על הכוחות שיש בך למצוא את האיזון הנכון לך, בין להתקרב ללהתרחק.. ממך, מאבא, מהסיטואציה, מהנוסטלגיה.. למצוא מקום טוב באמצע שמאפשר להרגיש בלי ללכת יותר מדיי לאיבוד.. חושבת עלייך היום, לילך.

הדרי, אני רק קופצת לבקר ולכתוב. אסור להסחף לכאן... בעיקר לא כשיוצא משפט חכם אחד בשעתיים (ואני בקיאה במצב הזה). כתבת יפה כל כך... נשמע שאת ואחייך מקדישים לאבא ליווי מלא מסירות ואהבה. אני בטוחה למדי שהשקט הנפשי שנלווה לכך משרה עליו נועם, גם אם אין באפשרותו להביע זאת. ה'פשוט' הזה שלך - ה'פשוט' המאד לא פשוט - מאד יקר בעיניי: יש בו ענווה ויופי ומלוא חפניים רוך. הלוואי שאוכל להנחיל חלקים ממנו גם לעצמי... מאחלת לך רק טוב- הדר יקרה, תודה, נויה

נויה, הדר יקרות נאלמת מול הודעות כאלה. נותרת חסרת אוויר... להיאנח להקשיב לשקט להיות שם-כאן רק לתת להרגיש מבפנים לתת לזה ביטוי בשפת גוף בהבעות פנים קרוב רחוק איך שתרצו החזקנה מעמד יקרות http://www.youtube.com/watch?v=DejUPN4SksU שלכן (אשת ה)

תודה אשת תודה שאת (גם) כאן הביצוע מקסים מקסים. (ומתאים מתאים). turn turn turn :-) נויה

אשת יקרה תודה, הדר