לפסיכולוגים שלום

אני בטיפול לאחר אירוע מסויים שעברתי. המטפל משוחח איתי על הילדות שלי אני בן 56 והוא מדבר איתי על דברים לפני 48 שנה לא ברור לי מה הטעם או הצורך אני לא ילד בן 20 או 30 שהילדות הייתה לפני עשור או שניים עבר כבר יובל. ההורים כבר אינם בחיים ולדבר עליהם זה כמו חילול המת מבחינתי. האם המטפל שלי נוהג כשורה או שהוא פועל בדרך ייחודית אך שאינה יעילה. תודה, גדעון. סליחה על השעה המאוחרת.

בפסיכוטרפיה הקלסית מקובל לשוחח ולפתוח נושאים הקשוריםן לילדות וליחסים עם ההורים. זאת במטרה להבין ארועים משמעותיים בחיי המטופל והאם השפיעו על מצבו הנפשי הנוכחי. לא תמיד נעים לשוחח על זה לאחר שנים רבות ולפתוח "פצעים ישנים". דרך טיפול זו איננה יחודית ומקובלת מאוןד בטיפול. אם קשה לך עם זה אתה יכול לדבר על זה עם הפסיכולוג.

גדעון שלום, אני בהחלט יכול להבין את הקושי לדבר על ההורים, בכל גיל ואולי במיוחד כאשר הם אינם בחיים עוד. לעיתים מצטרפת לכך תחושה של בגידה/השמצה ללא צורך או ללא יכולת שלהם להגן על עצמם. אבל פתיחת יחסיך עם ההורים באה מתוך השקפה טיפולית שהדרך בה אתה מתנהל מול העולם כיום הושפעה רבות מיחסיך עם הדמויות הראשונות בחייך - ההורים. אין כאן ניסיון לסגור חשבון איתם, אלא להבין כיצד דרכים בהם אתה נוהג כיום מושפעות מאותה תקופה והן ברות שינוי מעצם ההכרה בכך. בכל מקרה הייתי ממליץ להעלות נושא זה בטיפול. דרור