אכול ושתה כי מחר..

אהלן אורנה, נורא שקט אז אני אומרת שלום.. סתם, כדי שיהיה משהו אם הייתי אנתרופולוגית (או פסיכולוגית) הייתי כותבת אלף מאמרים על הפורום הזה... (מעניין פה..גם אם קצת מת..) היום הייתה לי פגישה מבלבלת עם הגברת שלי.. פגישת פרידה מספר 1. חשבתי שתהיה רק אחת, אבל חזרתי בי- אני רוצה כמה שאני רוצה :-) היום חשבתי על זה שיכול להיות מעניין לעבור טיפול שכל פגישה בו מוגדרת בתחילת הפגישה כפגישה אחרונה, ובסופה קובעים עוד אחת. וככה למשוך את זה שנים... קובעים אחת ודי ועוד אחת ודי ועוד אחת ודי. זה מזכיר לי את זורבה היווני שקראתי לא מזמן (וכמובן, לא סיימתי). זורבה סיפר שם שעבר ליד בית, שבגינה שלו עמד איש זקן מאוד ונטע עץ. זורבה צחק עליו ושאל אותו למה הוא טורח לנטוע עץ כשברור שלא יזכה לקטוף את פירותיו. אז הזקן הזדקף, עד כמה שהצליח, חייך חיוך גאה וענה לזורבה שהוא חי את חייו כאילו הוא בן-אלמוות. זורבה צחק ואמר שהוא חי את חייו כאילו ימות מחר. זה אותו דבר ולא אותו דבר... קשה לי להחליט... מה את חושבת? זה אותו דבר? מעניין מה קורה בטיפול של זורבה ומה בטיפול של הקשיש (אם הוא עדיין איתנו..) אני חושבת שאסיים כאן :-) עשיתי את שלי ומילאתי את האויר במילים .. את חושבת שזה חוקי לשאול לשלומך רק בסוף? :-) לילך.

יקירתי לילך, להיפגש בכל פגישה כאילו היא האחרונה... הממ... נפלא וכמעט בלתי נסבל כאחד. כדי להפוך את הדברים לניתנים לנשיאה, ועדיין מועילים וחזקים, התפתח הרעיון של טיפול ממוקד קצר-טווח. בטיפול שהציע מאן, כדוגמה, נקבעות מראש 12 פגישות בלבד, וציר מרכזי סביבו הן חגות. 12 פגישות בלבד, ואפילו לא אחת יותר, גם אם מתחשק נורא... בדרך-כלל מתקבל בטיפול נוסח מאן מעגל חיים שלם, מלידה ועד מוות, עם עיסוק אינטנסיבי במשמעות החיים לאור (בצל?) המוות. מעניין ומומלץ להתנסות (גם לזורבה וגם לקשיש...). שלומי בסדר. (תודה). אורנה

........