זהו.. נגמר...

אתמול הודעתי למטפלת לאחר לבטים ארוכים ועמוקים, שהגיע זמננו להפרד. הפרידה הגיעה אחרי משבר אבל לא בגללו. התובנות מהמשבר הובילו את הדרך לסיום (אני חושבת שגם מבחינתה). אוי אורנה, לעזוב טיפול זה מ-פ-חי-ד !!! האם אני אסתדר בלעדיה? איך החיים בחוץ נראים בלי השעה השבועית שלנו (כבר שכחתי איך זה, והרי ככה חייתי רוב חיי), אולי אני עושה טעות? אולי אני אשלם מחיר כבד? אולי *השם ישמור* זה בכלל לא ישנה לי?? לא ארגיש כל שינוי? הטיפול הוא כמו קרקע לנחות עליה. אומנם מעולם לא התקשרתי ובקשתי אותה מעבר לשעה הטיפולית אבל רק הידיעה שהיא שם הייתה מספיקה, ועכשיו הקרקע כבר לא תהיה. האם כבר הספקתי לזרוע קרקע משלי?? אני כבר מוכנה?? מצד אחד אני בטוחה ובוטחת ויודעת שזה מה שנכון, ומצד שני מפחיד!!!

דנה יקרה, סיום טיפול בהחלט יכול (וצריך!) לעורר שאלות ישנות וחדשות. טוב לשאול אותן בתוך הטיפול, כלומר לתת לעצמך את המרחב הדרוש על-מנת להיפרד-ביחד. ההודעה שכתבת העלתה בי את התהייה האם את מאפשרת לעצמך את הזמן והמרחב האלה, ואשמח לשמוע שכן... חזקי ואמצי, אורנה