בור עמוק

מרגישה שאני לא יכולה יותר. כואב לי כל כך בפנים קשה לי לנשום והמילים קטנות מיידי בשביל לתאר את זה. בימים האחרונים קלטתי שאין לי עתיד בעולם הזה. שום טיפול לא יוכל לעזור. שום טיפול לא יכול להציל איברים שכבר מתו ונימים שנעקרו. רשת תקועה כל כך כל כך חזק. רע לי עכשיו ואני יודעת שלא יהיה יותר טוב. רשת מתה בחיים. רשת מתה מזמן ואין טעם להשאיר אותה מונשמת לא יצא מזה כלום. רק עוד ועוד ועוד כאב. רשת לא תוכל לעשות יותר ממה שהיא עשתה עד עכשיו. יש כנראה אנשים שאי אפשר לעזור להם והם לא יכולים לעזור לעצמם. שנים לא הרגשתי ככה. נראה לי שאני פשוט לא רוצה לחיות. לא עושה שום דבר, אבל הבור הזה כל כך עמוק וזה מפחיד. אין רשת

רשת, יש גם ימים כאלה, בהם הכל נראה רע וכואב ומייאש ואבוד. בימים כאלה, צריך למצוא מישהו שיזכיר לך. יזכיר את הדברים הטובים. בא לי להזכיר לך, רשת, כמה את צעירה. וכמה את אמיצה. וחכמה. ויצירתית. כמה את עקשנית ויודעת להילחם. כמה כבר השגת. לא בקלות. בהמון המון מאמץ. אני רוצה גם להזכיר לך, כמה נעים העירסול שהרגשת רק לא מזמן. רוצה להזכיר לך שיש בתוכך גם רשת, שמוכנה להעזר. שלאט לאט למדה להושיט יד, ל?יד המושטת ממול. מחר יהיה יום חדש, רשת. הלוואי שיהיה קל יותר. שלך יעלה

יעלה יקרה, תודה על המילים שלך... אני מרגישה שאלו לא ימים כאלו, אלא הבנה עמוקה יותר שלא יכול להיות אחרת. ההבנה הזו כואבת נורא. בלילה חשבתי על זה שיכול להיות שרשת נורמלית מיידי. אנשים אחרים במצב דומה יכלו לאבד את שפיותם. אולי אם היא היתה קצת מטורפת אולי הכאב היה פחות מורגש. אולי היה לה איזשהו סיכוי לחיות באי של טרוף. מבחוץ זה נראה שרשת מתפקדת לגמרי. רשת לומדת, היא סטודנטית מצטיינת. רשת עובדת בעבודה רצינית וכולם מרוצים. לרשת יש חברות. אומרים שרשת היא חכמה, רגישה ויצירתית, אבל רשת יודעת שהיא מפחדת מהצל של עצמה. רשת שונאת את עצמה. רשת מפחדת מחצי עולם. רשת מפחדת מגברים. רשת פיצלה את חייה למליוני חלקיקים שלא ניתנים להרכבה. לרשת לא יוכל להיות בית עם משפחה. רשת רוצה משפחה. זה מה שרשת הכי רוצה. מיום ליום היא מבינה שזה לא יכול לקרות. כי הפצע הוא עמוק כל כך. ואז רשת לא רוצה להיות. פשוט לא להיות.

רשת יקרה יקרה, רק דבר קטן לומר לך... משהו מן העת האחרונה לי - האיש שמנסה לעזור לי אמר, שהוא מעודו לא ראה מישהו כמוני עם התנגדות חזקה כזו לשינוי ורגישות כזו חזקה לקצב של שינויים. הוא לא פגש מישהו שעד כדי כך קשה לטפל בו, או לגרום לו להיות מוכן להיעזר (כן, אני מתרברבת במשבצת העלובה הזו שתפסתי). ואולי, אולי, כאן תביני אותי קצת - תארנו זאת אצלי, כך, שכל ניסיון נחווה כאילו הטביעו אותי במים בכוח, ודרשו ממני לפתח זימים... וה-דבר שמאד קורה - ככל שיש קרבה, שמתחיל להיווצר איזה משהו בכיוון, קופצות החרדות לשמיים וכך אני עפה הכי רחוק שאפשר. הכי רחוק שאפשר. פחד מוות להרגיש חשובה (וכנראה שה"חשובה" שאני מכוונת אליה לא תתממש לעולם...). אז... תמיד בזוגות. מרגיש קרוב לרגע - מעיף היישר להיאחזות במוות. אולי זה בן צמד להתערסלות שדיברת עליה ממש לא מזמן? אבל אבל אבל רוצה להזכיר דבר נוסף הוא גם אמר לי שאילו הייתי מגיעה בגיל עשרים לטיפול כזה, כזאת חולה ובועטת, ואפילו שגם זה לא היה מוקדם דיו, היום, שנים מאוחר יותר, הייתי בריאה, והיום, היו יכולים להיות לי אולי חלק ניכר מהדברים שהוחמצו ופוספסו. הוא מאמין שטיפול יכול לעזור אפילו לכל מיני שכאלה... (כל עוד לא ממש העלינו באש את הקליניקה...) זה מפחיד.. נורא מפחיד... וכואב סיוט... את צודקת... איתך (אשת ה)

הפסיכולוגית שלי גם כל הזמן אומרת שהיא מאמינה שאין אדם שאי אפשר לעזור. היא אומרת שעשיתי שינויים ענקיים בחיים שלי ושהיא לגמרי מאמינה שאני מסוגלת ויכולה. אבל, אבל, אבל, היא לא יודעת איך זה לחיות עם כל מה שאני סוחבת עלי. היא לא מבינה שאין שום קשר בין מה שרשת בחוץ לבין מה שרשת מרגישה מבפנים. הגעתי אליה בגיל מאוד צעיר, מבוגרת לגמרי בגוף של מתבגרת. היא גם אומרת שאני צעירה, אבל זה לא מעודד אותי. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות את השינויים שאני צריכה לעשות בשביל לחיות את החיים. שונאת את עצמי ומרגישה מזוהמת ומלוכלכת.

רשת יקרה, לא מצליחה לחשוב על שום דבר שישווה לדברים הנפלאים שאמרו לך הבנות. כל כך מדויק, כל כך נוגע, כל כך זוכר אותך, לפרטייך. יודעת כמה חשוך אצלך עכשיו, וכמה מפחיד להיות לבד בחושך. מצטרפת-מצטופפת לצד יעלה ואשת האדמה, למעגל קטן של אהבה ותמיכה, בניסיון לעזור לך לצלוח את הלילה הזה, ואת מה שיבוא אחריו. החזיקי מעמד בכל הכוח ליאת