עוד שמונה דקות

על אף שמיצינו באיזשהו אופן את הדיון הקודם..אני חוזרת אלייך על ארבע.לא יודעת איך להגיד..אני פשוט מרגישה כל כך ריקה ומפוזרת ואני רוצה להיאסף.ולא להיות לבד (מבפנים).אני עייפה נורא אבל לא מצליחה לנוח. אני לא רוצה ש"יכבו את האור" ואשאר בתוכי לבד.

ויק ויק, הלוואי ויכולתי לעשות למענך יותר. שולחת לך את כל הכוח והנעימות שאפשר, כדי שתוכלי למלא בהם את החלל הכאוב של הלבד. נסי להירגע, לנשוף מתוכך את הדאגה, ולחשוב טוב. בימים קשים, אני אוהבת לחשוב על כוחות היצירה, שלי, של האחרים, של האנושות. עוד לא מצאתי משהו שעוזר יותר. לי לפחות. נסי לחשוב על משהו חדש שאת יכולה לברוא עבור עצמך, עבור בני ביתך. דיברו פה היום על פרחי פקעת. נסי לטמון פקעות באדמה ולהמתין ליופי ולצבע שיבקעו מהן. יש בהן משהו יפה בפקעות האלה (רשת, תקשיבי גם). במהלך הקיץ, הן נראות כל כך אפורות, מיובשות כאלה, מתביישות בשיממון שהן מהלכות. החכמים באמת, מצליחים לראות מעבר, לחכות לשעה הנכונה באוקטובר, לטמון אותן באדמה, או בעציץ, ולהשקות מעט. ואז, בשיא הקור, כנגד כל הסיכויים, מתרחש הנס (ספוילר!!!) זה פורח פתאום. מזכיר לנו שמה שנראה היה כאבוד, יבש ומשעמם, הצליח להיוולד בתפארת כזו. ליל מנוחה ליאת