יש פתרון בשבילי ?

אני נאבקת זמן רב.אין לי כח לפרט, כבר בילבלתי פה את המח פעמים רבות.כלום לא השתנה באופן מהותי ולאורך זמן.בגדול הגעתי לטיפול בגלל הפרעת חרדה (gad) ובמהלך הטיפול בשלוש השנים האחרונות היו הרבה טלטלות, ובשלב מסוים אובחנתי גם כגבולית.לא יודעת אם זה נכון וזה כבר לא מעניין אותי...אני מטופלת גם בתרופות. יש לי פסיכולוגית חכמה,טובה ואהובה, אבל אני חושבת שאנחנו לא מצליחות לפתור את הבעיה המרכזית.הרקבון האמיתי - תחושה של חוסר ערך, ריקנות, וחוסר יכולת לסבול את נפרדות המטפלת ממני ואת מיגבלות מערכת היחסים המעוותת הזו. אל תשלח אותי לדבר איתה כי אנחנו טוחנות את זה כל הזמן.ועדין אין לי תשובות.... אולי תוכל להגיד לי מה אתה היית עושה? מה עוד אפשר לעשות? האם אפשר לעזור לי בכלל? כי אם לא אני לא מתכוונת להמשיך לחיות ככה. אני יודעת שזה נוגד את עקרונות המקצוע אבל אנא נסה לענות ברור, ובצורה חד-משמעית.אני צריכה תשובות אמיתיות.

ויק שלום, נשמע לי שאת מרגישה כעוסה, מתוסכלת מכך ששום דבר לא משתנה, לפחות לא שום דבר מהותי מבחינתך, התחושה שלך כלפי עצמך. זו גם הסיבה שהייתי מנסה לברר איתך מדוע כל כך קשה לך לקבל את מה שמוצע לך את מה שהמטפלת מציעה ככיוון טיפולי. ברור לי שזה לוקח זמן, מתסכל, ולעיתים גם בלתי נסבל. אבל היא באה ואומרת לך במילים כאלו או אחרות - הקושי שלך הוא עם נפרדות, ממני, פה בחדר, ובכלל מדמויות משמעותיות בחייך. את מרגישה עצמך לא שווה שום דבר, והדרך להתמודד עם זה היא לדבר על זה ולהבין מה קורה לך. את, אולי מתוך קושי להרגיש שמשהו בכלל יכול להשתנןת מממאנת להסתמך עליה ולראות לאן זה מוביל. זו המלצתי, למצוא דרך הטיפול את היכולת להסתמך עליה. באמת להסתמך מבלי לבדוק כל הזמן האם זה עוזר. זה לא קל, כי זו, כך נשמע לי, בדיוק הנקודה שקשה לך בה - להסתמך, אבל זה אפשרי. דרור

זה לא היא אומרת.זה אני אומרת! (לגבי הנפרדות וכו')אתה יודע גם לי יש קצת שכל אפילו שלא למדתי פסיכולוגיה....ולגבי הכיוון הטיפולי זה בדיוק העניין - שאני לא חושבת שיש כיוון.זה מה שאני שואלת אותך היום.