תרחיש

סוף סוף הגיעה שעת הפגישה, שחיכיתי לה כל כך ...אחרי שבוע שהיא הייתה בחופשה. נכנסתי לחדר המוכר העוטף ורציתי שהיו לי מוצרים מוכנים - מוצר החלומות המוזרים שהיו לי, מוצר המחשבות המפחידות,מוצר הרגשות שאיני יכולה לשאת עוד, ומוצר הגעגוע וההיזדקקות שלי אליה - עם ה"מוצרים" הכל כבר יהיה איתנו מבלי שנצטרך לבזבז זמן מבלי שתרחף הסכנה שחלק מהדברים לא יהיו מדוברים ומטופלים בפגישה. נכנסתי והתיישבתי במקום הקבוע על הספה , מולה. אחרי דקה של שקט קמתי וישבתי על השטיח, ליד הכסא שלה, הנחתי את הראש על ברכיה ובכיתי.בכיתי על מה שאין לי, על מה שיש לי ואני לא מספיק מכירה ומוקירה בכך, בכיתי הכל..והיא ליטפה אותי ושאלה מדוע אני בוכה.חיכתה שארגע ואז הכינה תה וישבנו על הספה זו מול זו (בד"כ היא על הכסא ממול) ואז דיברנו, הדברים שלי היו מבולבלים, הוצאתי מהתיק שלי סכין חיתוך שבו רציתי להכאיב לעצמי והנחתי על ידי. היא לא נבהלה, שאלה למה, הסברתי ואז ביקשה שאתן לה את הסכין. ואז עשינו רשימה של מטרות חדשות.מה אני רוצה שיהיה אחרת.ממה אני מפחדת שיהיה אחרת....ואז היא אמרה שהיא תחשוב איך אנחנו משיגות את זה.והיא אמרה שעל אף שלעולם לא תהיה אמא שלי..היא רואה את עצמה כדמות משמעותית בחיי - והיא רוצה להיות בהם ושאני אדע שהיא איתי תמיד.סיכמנו גם שמדי כמה פגישות היא תתן לי, לפי בקשתי, להביע מה שאני מרגישה באופן חופשי, בציור או בבכי או בהשתוללות, והיא רק תשמור.כשנפרדנו היא אמרה שבשבועות הקרובים אני יכולה להתקשר אליה בשעה מסוימת ולדבר כמה דקות רק כדי להתחזק. אכן תרחיש אוטופי - אך כזה שלא התקיים מעולם....רק ככה רציתי שיהיה.ככה אני צריכה שיהיה.מה שהיה במציאות היה שונה מאד.ובסופו נותרתי אני.באותו מצב.רק יותר אשמה,מתוסכלת,מטופשת וריקה ריקה ריקה ומיואשת.ועכשיו אני מתפוצצת מבפנים.בא לי לצרוח ולהרוס.להרוג מישהו.

ויק יקרה, כמו קוראים אחרים, אני בטוחה, הלכתי איתך את כל הדרך - עם התקווה, וההתרגשות, עד האכזבה הנוראה. אני רוצה לכתוב לך, שגם בטיפול בדיבור אפשר להרגיש קרוב ומוחזק ושלם וביחד. אפשר. הדרך מסובכת, רצופת מכשולים וסכנות, ובכל זאת אפשר. הלוואי שהתקווה שלי מגיעה עד אלייך, אורנה