רגרסיה,האומנם?

אורנה שלום, יש לי שאלה 'פסיכולוגית' שאני חשה כי אני חיבת לקבל הסבר ולהבין אותה. במסגרת המרפאה הציבורית קיבלתי להיות בטיפול אצל עו"ס ואינה יודעת ומסוגלת להשיב לי עליה, כמובן שכמו- כן גם נגזר ממנה חוסר יכולתה לדעתי לעזור לי. אני חשה שאחרי ההתמוטטות החריפה שהיתה לי, אני מרגישה בסוג של רגרסיה שמלווה בסוג של דכאון, חרדות, אפיסת כוחות...ולמעשה אני חשה כי בלית ברירה אני צריכה לבנות עצמי הכל שוב מחדש, מרגישה חזרה רגשות (כואבים ) שהיו מדי פעם בילדות. בכל מקרה, אני לא יודעת איך ואם ניתן להאיץ או לשוב לאותם כוחות כמו קודם. היום אני לא יכולה להרשות לעצמי הידרדרות משל זו, אני מעל גיל 30 ברשות עצמי, מתקשה למצוא עבודה בשל המצב הנפשי, רוצה לחזור ללמוד והכל יותר ויותר קשה לי... אני מרגישה מדוללת מכוחות, מאנרגיות, משמחה, מחיות וממרץ. זאת ועוד אני בכל זאת חוששת שמצב זה 'יתקע' באופן כרוני, אני למעלה משלוש שנים סובלת מאז הטיפול שהיה חסר בו כל טיפת אמפטיה והרגעה ובמקרה הפחות טוב, היה לגמרי תוקף, עוין ומאשים. האם לדעתך יש הכרח בטיפול תרופתי? ומהו מצב זה של חזרה כביכול ברגשות של הילדות, באפיסת כוחות, בדכאון וחרדות? תודה

שלום כרמית, כל הכבוד על הפנייה המחודשת לטיפול! לאחר ההתנסות הטיפולית הקשה שעברת, טבעי שתיצרי קשר עם מטפלים חדשים באורח הססני ואיטי, ואולי אפילו תהיי חשדנית וביקורתית. זה בסדר, ואני מקווה שהמטפלת שלך תתייחס לכך בסבלנות ובהבנה. נסי גם את להיות פתוחה אל ההתנסות החדשה ולא להיסגר מהר מדי. למשל, למרות שזו לכאורה סיבה טובה לעזוב, העובדה שלא השיבה לשאלתך בצורה שסיפקה אותך אינה מעידה על יכולתה הטיפולית כלל וכלל. רגרסיה היא תהליך שקיבל המשגות מגוונות בתיאוריות שונות של הנפש ושל טיפול. לעניות דעתי, זה לא כל-כך משנה אם מה שאת חווה מתאים להגדרה של רגרסיה. את חווה כאב עז, ובזה צריך להתגייס לטפל. בכל מקרה, אינני יכולה לאבחן מבלי להכירך, ובוודאי לא להביע דעה בנוגע להכרחיות הטיפול התרופתי. אני כן יכולה להביע את הדעה שהאתגר הגדול ביותר העומד בפנייך הוא - לאט לאט ובזהירות, לגלות שאפשר גם אחרת, להסתכן, להתמסר, לצמוח... חזקי ואמצי, אורנה