מילים בטיפול

הי ליאת, מאד ירודה, מזג האויר בחוץ מרגיש כמוני, הפכפך...הייתי היום בפגישה טיפולית לאחר שזעמתי כולי כל השבוע. על המילים שהיא אמרה שהיו אמורות להרגיע אותי ושהשתמע מהן שיש לי מקום נכבד אצלה (יותר משאר המטופלים האחרים), אבל כשחשבתי על זה עם עצמי , אני חושבת שטעיתי ולא פרשתי נכון את דבריה. ואני כועסת עליה. גם כשהמילים בעצם ניסו להגיד דברים טובים, זה רק הגביר את זעמי. הייתי ירודה כל השבוע, כלל לא שמחה..פתאום הבנתי כמה אני רוצה להיות כמוהה, כמה שהיא מתנהלת בעולמה האישי ולא רק קיימת כשאנחנו מתראות (מצחיק..). לאחרונה המילים שלה רבות יותר, היא יותר נוכחת בחדר וגם אומרת הרבה דברים .. זה מטלטל אותי. אני מפחדת מהנוכחות החדשה שלה בחדר... והיום הפגישה היתה של שתיקה אחת ארוכה. הייתי קשה. היה לי קשה להיות עם עצמי ובטח להיות גם איתה. היו מעט מילים שכן נאמרו, היא עדיין נמצאת עם המילים החדשות/ האחרות שהיא אומרת לי..זה לא פשוט לי... חשבתי על מילים . האם הן היחידות שמהוות את עמוד הטווח בטיפול, או יותר כל מה שלא נאמר: המבטים, השתיקות, ההתכווצויות..מה בעצם מטפל? מה יותר? והאם המילים שלה חייבות להיות אמיתיות, במובן של ללא שקרים לבנים. אולי היא משמיעה לי מילים שאני רוצה לשמוע, שיעשו לי טוב. ואם היא עשתה כן, היא החטיאה כי אני רק נעשתי עצבנית יותר מכל הסיטואציה הזאת . אני חושבת שהיא משתפת אותי יותר בהרגשותיה ותחושותיה למה שאני מביאה, וזה ממש קשה. כי עדיף לי אולי את הנוכחות החיה-'אילמת' שלה, כמו בעבר. המעבר הזה קשה לי. וברור שלא אוכל להגיד לה את כל שאני כותבת כאן, הפגישה היום הייתה מפוספסת, אני די חושבת שעליתי לה על העצבים.. כמה אפשר לשבת מול אדם ששותק אבל שותק לא נוח, מתנועע, חסר נוחות שבטח היה גם לה קשה. כזאת אני, קשה...אז אני כן נשארת איתה, מפחדת שתהפוך לבסופו של דבר לרעה...עצוב לי תוך כדי שלעולם לא אהיה כמוהה, כמה שאנסה , היא חומקת מבין אצבעותי, איני מקנא לה , לזמן האחר שלה, בו אני לא כלולה, לחיים האמיתיים שלה, מקנא בה ,במה שהיא- נראת על קצה של אולימפוס, ידענית, אינטלגנטית, חזקה, מרשימה, החלטית, בלתי- מושגת... בכל התכונות האלה שבה, אני מקנא.. זהו, ומרגישה צורך לחלוק את כל שיש לי וברור שאפנה אליך ליאת...הלב בוכה בתוכו על הפגישה שהתבזבזה, על עוד שבוע שצריך לעבור עד שאראה אותה שוב, על כל המילים שלא אמרתי היום, על כל המילים שהיא אמרה... ועל כל מה שלא אגיד לה לעולם\ קצת פסימית אני היום..והלבד בשעה הזאת לא עושה לי טוב. לילה טוב, תודה מראש על תגבותך ליאת שתיהיה שבת שנותנת כוחות ניבה

ניבה יקרה, הדברים שלך העלו בי הרבה מחשבות. על מהי הורות מיטיבה, מהו טיפול, מהו המקום שיש לנו בליבותיהם של האחרים, ועד כמה המקום הזה מהווה עבורנו מראה ומקור כוח. לא תאמיני, אבל המילים שלך לקחו אותי למקומות מאד אישיים, ולזיכרונות יקרים. המחשבות והתחושות שאת מעלה כלפי מה שקורה לך מולה, הן חומר טיפולי יקר מפז, ולכן - יותר מכל הפעמים בעבר - אני מזמינה אותך להדפיס את הדברים ולהביא אליה. זוהי אינה פגישה מבוזבזת כלל וכלל, והיא מחזקת את הטענה לפיה דווקא בשתיקה מתרחש "חילוף חומרים" המאפשר תובנה וצמיחה. תודה על השיתוף וסוף שבוע רוגע ליאת

הי ליאת, הצלחת לבלבל אותי גם את בתשובתך. לכי תביני מטפלים... אני לא מבינה מה היה כל כך חשוב היום בפגישה. לא הצלחתי להבין, אבל מצד שני גם לא אמרת כלום, לא כיוונת. (היום כולם מדברים איתי ברמזים...) תוכלי לתת לי כיוון? דרך אגב, תודה על המאמץ בשעה המאוחרת הזאת לילה טוב ניבה

ניבה אני בטוחה שלא עלית לה על העצבים כמו שאת חושבת, בגלל השתיקה שלך. שתיקה, גם שתיקה "עצבנית" היא חלק מהטיפול וזה בסדר. אני חושבת רק שחבל שהיא לא הגיבה לשפת הגוף שלך שנשמע לי שאמרה "אני שותקת אבל מלאה ולא נוח לי". את יודעת חשבתי פעם על מורה טוב. זה אדם שמול התלמידים שלו משדר בטחון רב, הבטחון הזה הופך אותו בעיניהם לטוב, גם בתחומים שבהם הוא פחות טוב. אני קצת מסתבכת, מקוה שאת מבינה. אותו מורה טוב יכול להיות בחייו האישיים בעל הרבה פחות בטחון. מה שאני מנסה לומר שאין להקיש ממה שאת קוראת אותה מולך, לעוצמות שלה כאדם פרטי. וחוץ מזה מה שחשוב זו את, ניבה, על יתרונותיה ומגרעותיה, לא מול הפסיכולוגית אלה את מול עצמך. מפה, יקירתי, את נשמעת אינטליגטית, מרשימה, חזקה, רהוטה. אני משוכנעת שיש בך תכונות ונטיות שבהן את עולה עליה ולהיפך. לו את היא הרי היית יושבת שם על הכורסא מול אחרים... קראתי את תשובותיה של ליאת (ליאת, גם אני נותרתי מרומזת), וחשבתי לי שבאמת היה נכון לו היית מביאה אליה את רגשותייך על הכתב. לא הייתי מדפיסה את הפניה הזו אלא יושבת וכותבת אליה. מנסיון זה ירכך את השבוע שעליך לעבור, זה ירכך את הזעם, זה ימלט ממך את כל המילים שלא הצלחת לומר בשתיקתך. תנסי. אני מסיונרית של כתיבה בטיפול. אני נוטה למעט להגיב פה או בכלל לכתוב - אבל נגעת בפינה ה"מסיונרית" שלי, וכל כך רציתי לתת לך יד. טל

טל, תודה רבה על מילותיך החמות והנשמעות כל כך כנות. תודה על נתינת היד. גם אני , כמו שאת כותבת 'מסיונרית' של כתיבה. בעבר שירה היום יותר בכיוון של הטיפול ומה שעובר בתוכו. היו תקופות שהיומן והכתיבה היה חלק אינטגרלי של הטיפול ושלה. תארי לך שנהגתי לישון כשהיומן מונח על יד ראשי, כאילו היא שם איתי. מעבר לזה, לא מעט תובנות הגעתי אליהן דרך אותה כתיבה, דרך אותו חיבור וזרם אסוציאטיבי שאיני מרשה לעצמי מולה, לא יכולה להיות כל כך 'לא מרוסנת' על ידה. תודה על מחמאותיך, הפער אצלי הוא ברמה הרגשית. ברמה הרגשית אני לא מבינה את כל זה, והיא זו הגדולה , החכמה , החזקה, זו שיכולה לעשות בי הכל ומפה היא כל כך מפחידה וגם אהובה וגם מונעת תזוזה וגם מצמצמת אותי. לנוכחות שלא אוכל לפגוע בה בכדי שהכל ימשיך להיות תקין, אולי בגלל זה המילים שלה קשות עלי. אני כבר במקום בו אני מעיזה להקריא לה קטעים מהיומן שאני מנהלת סביב הטיפול, אני חושבת שזה מה שאעשה בשבוע הבא, תודה על עצתך. ניבה

ליאת, לגבי התגובה שלך לניבה, את מציינת לניבה כך: "אני בטוחה שלא עלית לה על העצבים כמו שאת חושבת, בגלל השתיקה שלך" איך את יכולה להיות בטוחה? מבחינה מקצועית זה נכון, כנראה שאת צודקת אבל לפעמים כמו כל איש מקצוע גם פסיכולוגים יכולים לאבד את הצד המקצועי ולהגיב או להרגיש בצורה אמוציונאלית. זה יכול להופיע גם לאנשי מקצוע מקצועיים עם ניסיון (וגם על דברים לא כל כך "מרגיזים" ממש פעוטים ) רחל