לליאת - כניסה קשה לגן וקנאה באחות חדשה

ליאת שלום, אני פונה ישירות אלייך מכיוון שענית בעבר (18.5.07) בנוגע להכנה לקראת כניסה לגן וכן להולדת אחות לבני הבכור. להלן העדכון: בני בן שנה ושמונה חודשים. לפני כחודשיים נולדה לנו בת. בסך הכל הוא ילד מקסים, חכם, מאד נח, מעסיק את עצמו באופן מופלא, ילד מלא שמחת חיים, בעל אינטראקציה מצויינת עם ילדים ומבוגרים כאחד. בתחילת אוקטובר הכנסנו אותו לגן (חיכינו חודשיים אחרי הלידה וגם על מנת לפסוח על תקופת החגים שמקוטעת ממילא). עד היום הוא היה בגן כ-6 פעמים. כל פעם לכמה שעות (ללא יותר מ-3 שעות) וכל פעם קראו לנו לקחת אותו כי נראה ש"קשה לו מאד". ביומיים הראשונים אני חייבת לציין שהוא שעט בהתלהבות לתוך הגן והשאיר אותי מאחור.... רק כשבאתי לקחת אותו ירד לו האסימון והוא פרץ בבכי. בפעמים שלאחר מכן הוא כבר בכה כשהשארנו אותו. אני חייבת לציין שעד היום הוא היה בבית עם מטפלת מאד מסורה שהעניקה לו המון חום, אהבה, יחס וגם לימדה אותו המון דברים. אני מרגישה שהמעבר מאד מאד קשה לו! בגן הם לא בעד שנישאר איתו כי זה "מפריע לילדים האחרים שגם להם קשה שההורים שלהם לא נמצאים". אני חושבת על זה שהוא לא מכיר שם אף אחד, בטח לא בשם שלהם ואנחנו גם נעלמים לו והוא בטח מרגיש חרדה אמיתית. בסה"כ בזמן שהותו בגן אומרים לנו שהוא בוכה לסירוגין ורב הזמן הוא רגוע. הוא כמעט לא מדבר עדיין ולכן הוא גם לא יכול להביע מילולית אם קשה לו. הדבר מתבטא רק בהתנהגות שלו שהפכה אותו למאד "דבק" אליי ואל בעלי כשאנחנו בבית (אני כרגע בחופשת לידה ובעלי עובד מהבית). מעבר לזה התחילו התפרצויות בכי ואפילו אם אני מזהה נכון התפרצויות זעם - דבר שמאד לא אופייני לו). אני יודעת שחלק מההתנהגויות האלה הן חלק מהגיל שלו שבו הוא מגלה את האני העצמי שלו ואת העצמאות שלו ובודק יותר גבולות. אבל מעבר לכך אני מרגישה שעובר עליו משהו. אני לא יודעת אם היה נכון להשאיר אותו בבית עם המטפלת לעוד כמה חודשים או שבכל מקרה רצוי שהוא יעבור את טבילת האש הזו אחת ולתמיד. בסה"כ הייתי משוכנעת שהגן יכול לתרום לו, כי הוא ילד מאד חברותי וסקרן ונראה לי בגדול שלטווח הרחוק התוצאה תהיה חיובית. יש לי אפשרות להחזיר אותו הביתה מכיוון שהמטפלת שלנו תטפל גם בתינוקת החדשה ולכן אין לי בעיה להחזיר אותו הביתה לכמה חודשים. מצד שני, נראה לי שאם עשיתי החלטה אז כדאי להתמיד. אני מאמינה שקושי יכול להתעורר גם עוד שלושה חודשים. שאלותיי הן: 1. האם לדעתך עוד מספר חודשים בבית יקלו על הכניסה לגן בעתיד? 2. כיצד ניתן להקל עליו את הכניסה לגן כמה שאפשר? 3. האם להתעקש עם הגן ללוות אותו בימים הראשונים? 4. כיצד ניתן להתמודד עם ההתנהגויות ה"חריגות" שהופיעו פתאום? (אגב, בהתחלה הוא קיבל את אחותו ממש באבירות, אם אפשר להגיד. אין ספק שהוא קלט שמשהו השתנה אבל לא היו התנהגויות ספציפיות שהביעו קנאה. עכשיו כמובן הכל השתנה ונראה שהקנאה עולה על פני השטח....). אני יכולה לתת דוגמא שכאשר היא נמצאת לי על הידיים ויונקת אז הוא בדיוק רוצה גם על הידיים. אני מזמינה אותו לשבת לידי ולקבל ליטופים מהיד הפנוייה או לקרוא לו סיפור, אבל הוא רוצה רק על הידיים, בדיוק איפה שהתינוקת מונחת. כמובן שאני מסבירה לו כל הזמן שאחותו עדיין קטנה מאד והיא לא יושבת לבד ולא הולכת לבד וגם לא אוכלת לבד ולכן אמא צריכה לעזור לה. אני מספרת לו שגם כשהוא היה תינוק אמא היתה צריכה לעזור לו בדיוק באותה צורה. לא יודעת מה מזה מחלחל, אבל אני משתדלת לחזור על זה שוב ושוב בתקווה שזה ירגיע אותו. ובכלל, כל תובנה ועזרה בנוגע לכניסה לגן ובנוגע להתמודדות עם קנאה באח חדש (במיוחד בהפרש כזה קטן, כשהוא עצמו עדיין תינוק) תתקבל בברכה. סליחה על אריכות הדברים.... המון תודה! הולה

שלום הולה, הגם שהעולם כולו נברא בשישה ימים, כשמדובר בקליטה בגן שישה ימים הם מעט מאד זמן, ויש לאפשר לו את ימי החסד להתאקלמות. אנסה להשיב לך לפי סדר שאלותיך: 1. במקומך, לא הייתי נסוגה עכשיו מההחלטה להכניסו לגן. משבר היציאה מהבית הוא - עבור ילדים מסוימים - בלתי נמנע, ודחיית היציאה רק תדחה את המשבר, כמו שאמרת. 2. כמי שמתווכים לילדינו את העולם, יש לנו - כהורים - תפקיד מכריע. כאשר אנחנו אמביוולנטיים ומהססים ביחס למסגרת החינוכית, הילד הפעוט חש זאת דרכנו, ומתקשה לבטוח בצוות באופן מלא. אחד הגורמים המכריעים ביכולת ההסתגלות של הילדים היא עמדת ההורים עצמם כלפי הסיטואציה. שליחת ילד לגן היא תמיד משימה קורעת לב עבור אמהות צעירות (בעיקר עם הילד הראשון). אבל אם תוכלי לומר לעצמך שלא מדובר בעוול, אלא באבן דרך התפתחותית ומרגשת, משהו מזה יעבור גם אליו. אין זה אומר שלא יהיה קשה לזמן מה, אבל (כזכור!) אנחנו סומכים על הילדים שלנו. הם יכולים להתסדר. 3. להתעקש עם צוות הגן זה אף פעם לא מומלץ. גם גננות ומטפלות חשות אמביוולנטיות וספק, מה שעלול לפגוע בתפקוד שלהן בנוכחותך. יכול להיות שאם הן ירגישו שאת סומכת עליהן ובוטחת בהן, הן פחות יתקשרו אליך (להזעיק אותך מהבית), ויתמודדו טוב יותר עם הבכי בהיעדרך. אישית, אני בעד אמהות ששוהות בגן לזמן מה, אבל אני ערה לכך שלא לכל צוות זה מתאים. בכל מקרה, אם את מקבלת היתר להישאר קצת, עליך להקפיד שזה יהיה בתחילת היום ולא בסופו. חשוב שהילד ילמד שכשאמא באה - הולכים. חשוב שילמד שהכייף והגירויים של הגן זמינים עבורו *רק* כשאת איננה. אם את נשארת איתו זמן ממושך הגן הופך למעין "גינת שעשועים", וזה מסר לא נכון. הכניסי אותו לגן, שבי חמש- עשר דקות, ואז היפרדי. אם יש בכי, העבירי אותו לזרועותיה של אחת המטפלות והשתדלי כמיטב יכולתך לסמוך על שניהם שיהיה בסדר. אם יש לך עוד אוויר, המשיכי לשמור על ימים קצרים של שלוש-ארבע שעות. גם זה נראה עבור ילד קטן כנצח. 4. בעניין ההתנהגויות החריגות, לא הייתי מתרגשת מדי. הרשת מלאה בחומר הדרכה להורים בנושא זה, וכדאי לקרוא קצת. אם תרצי לשאול ספציפית, כתבי שוב. בסה"כ אני מצליחה לשמוע שאת פועלת נכון. אל תיבהלי מרגרסיה. מותר לו. מאחלת לכם שנת לימודים פורייה והרבה הרבה נחת ביחד. ליאת