זכרון

שלום ליאת, בעבר התכתבנו וסיפרת לי ממה שהמטופלים לימדו אותך בכל הנוגע לחרדה (אולי פוסט טראומטית), אחרי אירוע פסיכוטי חריף. אני אומנם לא חוויתי פסיכוזה חריפה אך לא פחות מזה, כלומר, חוויתי כן אירוע נפשי סוער במובן של חרדה איומה בעוצמתה ובאינטנסיביות שלה. חוויתי חוויה של התפרקות, של חוסר שליטה והרבה חוסר אונים...כשהזכרון 'הטראומטי' חרוט עמוק עם אופי של כמה שהחיים שברירים ועדינים אני מנסה להתעלם, מנסה לשוב לחיים, למעגל העבודה, ללימודים אך, תמיד נוכח ברקע הזכרון והתחושה הלא נעימה שהותירה אחריה. שאלתי היא, האם לפי דעתך רצוי או שווה לפעול ולטפל באורח מיוחד? כלומר, טיפול בשיטת emdr??? אולי עוד שיטות לא קונבנצינאליות... או שכדאי פשוט להתעלם ולהמשיך הלאה בחיים, בתקווה שעם הזמן ועם השנים חוויה זו תפחת ואלי (הלוואי), תיעלם לחלוטין. אני עוברת איזשהו טיפול (נקרא לזה) אצל עו"ס (זה מה שהיה בנמצא במרפאה ציבורית), שלא עושה הרושם שמטפל במובן המקצועי של המילה, אלא יותר משהו בתחושה שלי כאילו לצאת מידי חובה. מעל פני השטח, מדסקסים וזהו. הייתי מאוד רוצה להאמין בכל ליבי כי ניתן איכשהו להתגבר על זכרונות אלו, ולחזור ולחוש בתחושה בסיסית ועמוקה של בטחון 'קיומי' ושלא תהיה ברקע החוויה (שהיתה כה מיותרת ונמנעת לדעתי). שתהיה לך שבת שקטה ונעימה. תודה כרמית

ליאת, רציתי גם להוסיף ואולי להתעודד שאפשרי וניתן להחזיר בחזרה את תחושת הערך העצמי. אני מאז חשה כל העת "כנגררת" להבדיל קודם שחשתי יותר 'חזקה' ומובילה. משהו באוריינטציה ובאישיותי השתנה לצערי הרב, משהו שיותר קרוב להגדרה של נחבאת אל הכלים. פגועה מכל מה שקרה שהשפיע ישירות עלי. טעם רע בפה שלא חולף (להזכירך, למעלה משלוש שנים), ומעין דכאון כזה ששינה לי את ראיית העולם, לצערי הרב, רב מאוד. רוצה לשוב ולהחזיר את השמחת חיים ללא גבולות ומוגבלויות, את החופש. את התחושה החיונית של קומפוטנטיות ואהובה. כאילו לא הספיק המכבש שעבר עלי, נוסף לכל שמנתי מעל 20 קילו בגלל תרופות שלקחתי ואילו לא עזרו בכלום. לא פשוט, איך ניתן בחוסר תשומת לב ובמראית עין לסטות לפניה ולדרך צדדית וקלוקלת שמישם הדרך למדרון בטוחה. מי יחזיר לי את השנים האבודות הללו, שלחלוטין יכלו להמנע! פשוט טמטום שלי. והזכרון של העוינות, האשמות של הפסיכולוגית ההיא בשילוב המחזק של פורום שהיה פרוץ בזמנו, ממשיך להיות כחוט השני ברגשותי. יש לי מחשבה שאם קילקלת אתה לא יכול לתקן, ישנם דברים שחבל שנחוו ומשם הדרך לעולם לא תשוב לשהיתה. כל מה שנשאר זה להתאבל. ואולי, תבואי ותאמרי לי...שכל מה שקשור לנפשנו, היא דינמית ותמיד במגמת עליה :-) עד לכשתשוב "למקומה" הקודם. להת' כרמית

שלום כרמית, ממש כפי שכתבתי כאן, מתחת, למיסטר בלו, אני באמת חושבת שאין טעם להמשיך ולנוע במעגלים אינסופיים סביב אירוע חיים אחד - גם אם טראומטי מאד - ולראות בו את משקולת הברזל האזוקה אל הקרסול, פוטרת אותנו מלהמשיך ולנוע. המשאלה להעלים מההיסטוריה שלנו אירועים קשים נוגעת ללב, אך היא ככל הנראה אינה מעשית. אירועים אלה ימשיכו ללוות אותנו כל חיינו, ממש כמו צלקת ישנה של פציעת גוף. איני חושבת שיש איזה טיפול מיוחד במינו שעליך לנקוט כרגע. המשיכי לעבוד על השיקום שלך עם העו"ס, ללמוד לקבל את הטוב שהחיים מציעים לך כרגע. את השנים האבודות איש לא יוכל להחזיר לנו. מתפקידנו לשמור על השנים שלפנינו, שלא יאבדו את משמעותן ויופיין בעטיים של אסונות העבר. שבת שלום ליאת