תריסים ופסי אור כואבים

מרגישה כמו חפרפרת.. האור מתיש ואני מתחפרת פנימה לא מצליחה לשתף כמו קודם..כמעט ולא מצליחה לשתף בכלל. אני בשקט. איכשהו באופן מפתיע, אותה אני דווקא כן מצליחה לשתף קצת.. היא אומרת שהתרגלתי מדיי לסגור תריסים כשיש אור עד שאני כבר לא יודעת מתי בטוח לפתוח אותם. אני הוספתי שגם לאור הירח אני מגייסת את התריסים שלי, וכבר כל כך התרגלתי לחושך בחדר, שאני לא זקוקה ליותר מדיי אור. רואה די טוב גם בחושך ומסתפקת בפירורי האור שיש. קצת כואב, קצת עצוב, אבל בעיקר מתיש.. אני כל היום ישנה. לא בטוחה כבר אם בגלל הדברים שכתבתי או בגלל דברים אחרים שנמצאים ברקע. לפעמים אני לא בטוחה מה ברקע ומה בחזית- הם מחליפים מקומות ותפקידים כל הזמן, הניצבים והתפאורה עם השחקנים הראשיים שלי. הניצבים מסתנוורים באורות הזרקורים והתפאורה מתגלגלת בפינות, מבושה. אין פה ממש שאלה.. בעצם יש לי אחת. לא לגמרי קשורה, ובכל זאת קשורה קצת. את חושבת שתהליך טיפולי טוב יכול להתרחש ביני לביני בנוכחות שלה, אבל בלי שארגיש משיכה חזקה אליה, או איזה קשר חזק ונזקקות גדולה כלפיה? אני מרגישה שאנחנו מתקדמות לכיוונים חשובים, אבל היא לא איזו 'נוכחות' חזקה לידי או בי.. 'סלע', כמו שכמה מאנשי הפורום כותבים לפעמים. היא מישהי לדבר איתה שלא רוצה יחס בתמורה להקשבה/לשיחה. אנחנו בכיוון של משהו אז קשה להפסיק.. אבל לבטים בעניין של הכשרה לעומת כישרון והאם היא תדע מה ואיך לעשות, ממשיכים להציק מפעם לפעם.. קשה להחליט להשאר וקשה להחליט לעזוב.. טוב, יהיה בסדר. אני יודעת שתעדיפי לא להיכנס לזה. זה בסדר. שיהיה שבוע טוב, (לילך)

קצת כתבתי וברחתי.. לא חשבתי שאשלח את ההודעה, אז יצא שלא אמרתי שלום ומה נשמע.. נותר לי רק לקוות ששלומך טוב, גם כשאני לא שואלת.. שעבר שבוע רגוע וגם רציתי לומר לך תודה שאת מעלה הודעות בתדירות גבוהה.. שומרת על הגחלת של הפורום הפתוח, הישן והטוב.. זה עוזר.. תודה ליאת יקרה, [עייפה מלראות את השם שלי, אז נוותר עליו הפעם..]

מכיוון שאין אין בארץ חפרפרות, אולי תסכימי לצאת קצת לאור? אולי תגלי שאת משהו אחר? הידעת שהחפרפרת איבדה את כושר הראייה שלה כמעט לגמרי? היא בעיקר מרחרחת. אבל אני לא חושבת שאת לא רואה. את רואה, רואה טוב, לפעמים אולי "מדי" טוב, ומעדיפה לא לצאת לאור, מעדיפה להתחפר בל?בד...זה בסדר.

ערב טוב לילך, הרהרתי קצת בשאלה שלך, על תפקידו של המטפל כגורם (כן או לא) מכריע על התפתחות הטיפול. נדמה לי שפעם הזכרתי את הדימוי של רצים-ספורטאים עיוורים, המחוברים בחבל קצר לאדם רואה הרץ לצידם. נדמה לי שזו המהות. מישהו לרוץ איתו. המדליה הולכת לרץ העיקרי, זרקורי התקשורת מופנים אליו, וכך גם מחיאות הכפיים. ועדיין, הרץ המלווה הוא תנאי הכרחי להצלחה הזו. הוא זה שראה את המוקשים, לחש בשקט - "זהירות אבן", ואולי קצת פחות בשקט "אנחנו מתקרבים לקו הסיום, תתכונן". אישית, אני מאמינה גדולה בכוחות המרפאים הנמצאים בכולנו, ביכולות ההתמודדות גם ללא מעורבותו של מטפל. עם זאת, לדיאדה הטיפולית יש תפקיד מכריע להבנה שלנו את עצמנו, וההחלטה להשאיר אותו בפריפריה מלמדת משהו גם היא. שולחת לך הרבה אור מן הסוג הרך, שלא מכה בסנוורים. שבת שלום :-) ליאת

הי ליאת, אני מודה שקצת קשה לי לבלוע את דימוי העיוור. לא רואה בעצמי עיוורת, גם אם לא את הכל אני רואה, או אם אני רואה רק את מה שאני רגילה לראות. נדמה לי גם שלא כך את רואה את מטופלייך- כעיוורים שרצים לצידך.. ברשותך, אמשיך לרוץ לצידה ואשמור על מאור עיניי :-) מבינה את מה שכתבת, לגבי 'ההחלטה לשמור אותה בפריפריה'.. אבל המרמור הקל על הראייה שנלקחה ממני בטרם עת :-) קצת הקשה עליי לבלוע גם את זה :-) אני לא רואה אותך, אז אני רק מקווה שאני לא מעצבנת עכשיו.. סתם, אני לא תמיד בטוחה שזו החלטה, או שזה כל כך פשוט..גם היא בן אדם והדינמיקה איתה תלויה גם בה.. אבל לא לשם כיוונתי בכלל.. נדמה לי שלא הבנו אחת את השנייה כל כך..לא נורא.. התכוונתי רק לכתוב שקשה לי. זה הכל. זה הסתבך לי קצת בדרך. התכוונתי להגיד שקשה לי לדבר לאחרונה, ושדווקא איתה- אחרי תקופה ארוכה של משבר- משהו זז.. היא מגיעה אליי, או לפחות אני מצליחה לדבר איתה בלי שהיא תגיב באופן לא רגיש, שצורם לי. ושזה טוב אבל קשה לי. לפעמים קשה מאוד. הספקות לגבי ההכשרה שלה עוד מהדהדים, ודווקא עכשיו זה קשה יותר. אבל זה רק טבעי והכל בסדר. הכל בסדר. לא חשוב. אני צריכה ללכת.. ארוחה משפחתית.. תודה בכל מקרה ולהתראות, לילך.

מותר להצטרף בקטנה? בהקשר הדברים שנאמרו בשרשור, כפי שתפסתי אותם אנכי בעניין הדימוי, הייתי הולכת לכיוון קצת שונה. דימוי לא מגובש מספיק, ואני גם לא בטוחה לגמרי במה שאומר. הייתי מדמה את הטיפול כמן סרט מבוך (הו, "לבירינת", סרט כלבבי) שאנו מראים למטפל/ת. אנחנו, שמכירים בתוכנו המוני המונים של פניות ומחבואים ודלתות נחבאות, מעברים חד כיווניים, אזורים חיים, אזורים חסרים, בורות של ידיים (או לא) וביצות סירחון נצחיות, לוקחים אותם לסיור שם בפנים, אבל רק לאן שאנחנו מרשים. תמיד רק לאן שאנחנו מרשים. גם בלי לדעת שומרים לנו נסתרות פנימה... הכל שלנו. שלנו אנו. { מעט שונה, אבל ככה נזכרתי לי בתוכנית ותיקה מאד אחת שבה איש קטן מטייל בגוף האדם. נוסטלגיה... http://www.youtube.com/watch?v=4zy5Kkd0tAQ } המטפל, הוא האיש הקטן, שמבצע איזה מן סוג של הגהה באזורים שאנו מובילים אליהם. לא'דעת זו המילה שמצאתי. אז הוא, מנקודת המבט שלו מנסה (אולי) עם הזכוכית מגדלת הקטנה שלו, לראות מקרוב כל מיני פרטים, שאנחנו, למרות ההכרות הרבה עם עצמנו, קצת מפספסים... בשביל ראייה אחרת כזו אין ברירה, צריך מישהו מבחוץ... איזה פחד... ואני חושבת שדלתות לאזורים שמורים נסגרות כשמפחיד מידי... "הי, בואנה, שם לא נוגעים עכשיו" מבוכי הנפש. מבוכי הלב... וחשבתי, לילך יקירה, מתוך דברייך, על משאלה קסומה אחת - להשאיר את המטפל/ת כצופה. כמו שליאת רשמה כאן פעם מזמן בשרשור ותיק, כאמא שצופה מן הצד בילדים שלה. הילדים, מרגישים את הביטחון מעצם נוכחותה בטווח לא קרוב מידי ומתערב חרד או שולט ולא מאפשר מקום נפחי לרצונות ורגשות, ומצד שני גם לא רחוק, אדיש ומתעלם... נוכחות משגיחה, שמעניקה חופש ותחושת כל יכולות אשלייתית קטנה במרחב מוגדר שכזה, אבל היא מסתיימת (?) עם מכת מציאות כאשר אמא שם לתפוס אם וכאשר נקלעים למצוקה שמצריכה אותה שם על אמת. כאשר אמא רואה ובאה ומכסה בשמיכה בלילה. ועוטפת. ליל מנוחה. לא תלוש (כהודעות שאבדו אי שם). לא כבול (כסלע)... הו, פנטזיה... הו, איזון... (א.ה.)

תודה א.ה. וד"ש למר מחזורי האמיץ ל. מצטערת שאני קצרה... זה כל מה שאני יכולה. אני מבעבעת.. רוצה להפסיק לדבר עם כולם. להשתרשר לשום דבר. לחתוך מכולם ולעבור לדבר רק איתה. בזעם. לדבר איתה ולחנוק אותה, להיחשף ולרשוף גיצים של כעס, להתערטל עוד קצת ולהפוך לה את השולחן, או להכאיב לעצמי. חיבוק חזק מדיי.. של עצבים, כאב ופחד. כמעט נהנית מזה.. מעליבה את עצמי, בהיחשפות הזו בפניה..יש בזה משהו קצת משפיל, ואני בכל זאת לוקחת בזה חלק. בכוח. שילוב מוזר של שנאה והנאה. סוג של עונש אולי.. (כן, קשה לי הקירבה..היא כרוכה באלימות ובגאוותנות הידועה..'האם היא ראויה?'..). אני לא מרגישה עיוורת... מרגישה שנגענו בדברים שהיא עוד לא רואה לאן יקחו, אבל אני כבר מכירה אותם ורואה. בהבלחות של הזיכרון הגרוע שלי אני מצליחה לשרטט קוים וחיצים ברורים למקומות קשים וסמויים.. והמקומות האלה הם אלה שמעוררים בי את הזעם הזה, הלא מוסבר. כי הם חמקמקים, כי הם שם, כי הם מבישים, כי הם 'אומרים עליי דברים'. בא לי לכבול אותה אליי ולרוץ אליהם חזק. בכוח. להטביע אותי באסלות שלי, ואותה איתי. כלפי חוץ הכל כרגיל, אגב. הכל כרגיל.. :-) (זה רק בדמיון) (נראה שבסוף לא הייתי קצרה..)