ליאת

הי ליאת, סתם כבד לי על הלב ..חשבתי על השתיקה שלי מולה ועל השתיקה שלי מול המשפחה שלי שתפסה נפח מאד מאד גדול בתקופה האחרונה. על מחירים שאפשר לשם כשמוציאים מילים, אומרים דברים, מאידך על המחיר ששילמתי שנים כששתקתי...אף פעם לא אהיה מה שלא הייתי אז, אני לא יודעת להיות היום. אם שתקתי אז, אני שותקת היום ולא משנה כמה פעמים יגידו לי שאני כבר גדולה, בתוכי בהרבה סיטואציות אני קטנה..חשבתי על השתיקה שלי מולה, בחדר וכמה קשה לי להיות קשה. כמה קשה לי להקשות עליה. כמה אני מרגישה לא נוח כשאני עושה לה לא נוח. ואם היא באמת כבר לא סובלת אותי? אולי המילים שלה באות משם ולכן כל כך פוגעות.. למה קשה לי להתבגר, לקבל אותה נפרדת ולהופכה לבשר ודם ולא אלוהים..אני מרגישה בלעדיה כל כך נטושה, כל כך לא יכולה לצפות מראש את הפגישה הבאה, כאילו אוקיינוס מפריד ביינינו, כאילו שבוע הבא בכלל לא באופק. כאילו היא הלכה לי לאיבוד. מצד שני הנוכחות שלה גם מסוכנת , מסכנת אותי , אני שומרת על שתינו. אבל עדיין לא מצליחה להבין מאיפה בא הרצון שלי להיות כמוהה? מרגשי נחיתות? הרי אני פוחדת ממנה. אז בעצם אני רוצה להיות כמוהה בכדי להפחיד אחרים? במה אני בעצם מקנא? בתכונות האופי החזקות, הלוחמות, בהישרדותיות..למה היא נתפסת שם אלוהים? (קשה לי להאמין שככה תפסתי מאימי, אבל סביר להניח שככה היה..)אבל סך הכל אני 'די בסדר', אז למה לקנא בה? איך הפחד והקינאה מסתדרים יחד?איך אני רוצה להיות קרובה כל כך אליה כשאני מפחדת ממנה וממילותיה? טוב, אני חושבת הרבה, לא יודעת אם זה מוביל לאנשהו..הכמיהה אליה מריצים אצלי את כל גלגלי החשיבה... סתם הרהורים, וסתם בקשה של חיזוק ועידוד , בעצם לא סתם בכלל. אני רוצה ממך מילה טובה , משהו שאוכל להתנחם בו תודה שאת פה בשבילי ניבה

ערב טוב ניבה, ההשוואה שאת עושה בין מה שקורה לך בטיפול למה שקורה לך מול המשפחה היא בלתי נמנעת ומעניינת. כאשר אנחנו פוחדים ממישהו ובו בזמן הופכים אותו לאלוהים, אנו למעשה מפרקים אותו מהחלק המאיים והרודפני, ומשאירים רק את החלק הטוב והמגונן. כך אנחנו גם פוטרים את עצמנו מהצורך לכעוס או להילחם. הלוואי שהיית מצליחה להביא אליה את מה שאת מביאה לכאן, כולל הקנאה בטוב שאת מייחסת לה, ובכעס שלך על כך שאת תלוייה בחסדי הטוב הזה. אני חשה אותך עובדת מאד בטיפול שלך, ניבה, וזה מעורר התפעלות אמיתית. ממך וממנה. איתך, כמו תמיד ליאת