שבת שלום. הפורום יתעורר שוב עם דרור ביום ראשון.

מנסה למצוא את הכוחות שבי.מאמינה שהם קיימים,היא מאמינה שהם קיימים אז כנראה שיש כאלו..אבל מאבדת תקווה אל מול ייאוש,אל מול כאב.כאב המשתיק כל דבר אחר ,הוא גורם לא לכאוב בכלל,להיות ככה ללא רגשות.למה איך ומה גורם לי להמשיך בדרך הזו מבלי לשנות מסלול.ושיגידו שאני לא מנסה.כל יום הוא מלחמה בלתי פוסקת. ובמלחמה הזאת אני לא אנצח. כבר לא אופטימית. לא יודעת איך לסיים.... ליאת אני באה ואת כבר הולכת :( חבל...אם כבר סיימת את לא חייבת לענות... אפשר להתעלם באלגנטיות...

היי ליאת, ראשית ,לא מבקשת שתשיבי להודעה הזאת. גם לך מגיע יום מנוחה. מניחה שמחמת השעה המאוחרת לא השבת על "מוציאה מילים" ,או שלא היה לך מה לומר.... ופתאום הבנתי שהדברים שלי באמת לא ראויים לתגובה, כי המילים תמיד אותם מילים.ובאמת אין מה להוסיף על מה שכבר נאמר לי אינספור פעמים. אני תוהה איך לא נמאס למטפלת כל שבוע לשמוע . ואולי בעצם כן נמאס לה. אבל היא לעולם לא תגיד לי שעליתי לה על העצבים. וזו מחשבה שעוברת לי בראש די הרבה ,ומוציאה ממני את כל הכוח,רצון,חשק,וטעם להמשיך להגיע לטיפולים. לא נעים להיות עוד מטופלת אחת מיני רבים ,עוד "מקרה" ,עוד משבצת של שעה , לא נעים שהיא צריכה להעמיד פנים שאכפת לה רק כי זו העבודה שלה, שהיא התייאשה כבר מזמן מלטפל בי אבל "אסור" לה לומר את זה.... וזה בסדר שהיא התייאשה... לא קשה להאשים אותה כי אני מזמן התייאשתי. אני צריכה להגיד לה תודה שהיא מסכימה לקבל אותי בכלל, ועוד יש לי טענות.... זה האבסורד... אני כבר לא מוצאת טעם לדבר איתה על התחושות האלה( ליאת,אם היית עונה זה מה שהיית אומרת לי,לא?) זה לא ייעשה שום דבר. אומרים שזה חלק מהתהליך "לדבר על זה" שכביכול זה מקדם את הטיפול,אבל זה לא.. גם אם אדבר איתה לא יהיה אכפת לה,היא לא תשים לב,היא לא תבין , לא יודעת אם היא אי פעם הרגישה כל כך לבד עם ההתמודדויות,עם כאב,היא לא יודעת איך זה מרגיש לקום כל בוקר אחרי סיוטים,לנגב את הדמעות........ היא לא יודעת איך זה להרגיש לא שווה,לשנוא את עצמה, לכעוס על עצמה. היא לא יודעת. וגם אם מלמדים בחוג לפסיכולוגיה איך זה מרגיש, היא אף פעם לא תוכל באמת לדעת איך... לפחות לא כמוני.... ואני כבר השלמתי עם זה שאני רק עוד "מקרה" אחד מיני רבים ,אין צורך להגיב... אני חשתי צורך לרוקן מילים על הדף..ותודה למי שהקשיב.. סליחה שממורמרת... סליחה שכתבתי מה שכתבתי... זה מה שכואב לי עכשיו.. חן