הכוח לעשות

היי ליאת, רוצה לשתף/להתייעץ ולא כל כך יודעת איך לנסח את הדברים. תמיד ידעתי שאני פאסיבית, מחכה שהדברים יקרו לי. כמעט שלא זוכרת שנקטתי בפעולות אקטיביות של ממש. במהלך השנים קרו לי כל מיני דברים טובים. אבל הם *קרו*. לא אני *עשיתי* אותם. והדברים שבשבילם צריכים לקום ולעשות מעשה... בהם נותרתי מאחור. היום, עם הטיפול, קל לי יותר לראות את הדברים, אבל אני עוד לא נמצאת בשלב בו אני גם מסוגלת לפעול. ועכשיו אני רוצה לעשות משהו. משהו שאני חייבת לעצמי כבר הרבה שנים. ובדרך לעשיה, עולים וצפים כל השדים, שבגללם קשה לי. באים מולי וממש קושרים לי את הידיים. כרגע אני צריכה להרים טלפון אחד ואני לא מסוגלת.... כתבתי קצת ברמזים (משתנה, למדתי ממך משהו :- ). יכולה לשלוח לי כוח? משהו מהמילים הטובות שלך? לחייג במקומי? יעלה

במצור, הזמן הופך למקום שהתאבן בנצח של עצמו. במצור, המקום הופך לזמן שאחר את מועדו. (דרוויש)

ארבע שורות. קראתי אותן המון פעמים. נורא פסימי, לא? מצור גם יכול להיגמר... לא רוצה מצור... :- ) תודה בכל מקרה. יעלה

יעלה יקרה, כל כך הרבה פעמים כתבתי ומחקתי...כתבתי ושוב מחקתי...מתלבטת האם לתת לך תשובה "מלומדת" או "מהבטן". החלטתי בסוף ללכת על ה"בטן". מקווה שזה בסדר (תמיד אפשר לעשות השלמות). אני מאמינה באמת ובתמים שאדם ש"קורים לו" כל מיני דברים טובים, יודע - באופן כלשהו של ידיעה - להביאם אליו. המתח הדיאלקטי שבין "אני גורם" ל"אני מגיב", קיים בנו תמיד, כשהכף נוטה פעם לכאן ופעם לכאן, בהתאם לתביעות המציאות. אני מודה שקשה לי לראות בך אדם פסיבי, אולי על רקע העובדה שאני חווה אותך כאן, דרך הפורום, כקשובה, דעתנית, אמפתית, מסייעת, נוקטת עמדה ומאד מודעת לעצמך. אסתכן ואומר כי השדים שזוקפים ראש, יכולים להיות קשורים להיסטוריה שלך, שה?פ?גישה אותך עם מצבים בהם - גם אם רצית - לא יכולת לגבור על הנסיבות ולהטות את מהלכה של המציאות. אין לי ספק ביכולת שלך לחייג, גם אל המאדים. לא אוכל לחייג במקומך, אבל אני מאושרת לדרוך לכל השדונים הרעים על הזנב, ולאפשר לך להימלט מאחיזתם. רוצי ! כל כך סומכת עליך ליאת

ברור שממך אני צריכה מילים מהבטן. אלה נכנסות לי ישר ללב. היום הן עברו גם דרך העיניים. זלגתי קצת. תודה ליאת. צדקת (כרגיל) בהרבה ממה שאמרת. נתת בדיוק את מה שהייתי צריכה. שבוע טוב יעלה

יעלה, אני חושבת, שבזכות הטיפול למדת לראות את זה.. אבל לא רק. למדת גם לדבר על זה, לבקש עצות וגם להקשיב להן. זאת חתיכת עשייה..... לפעמים, במיוחד במקומות בהם מתחבאים שדים רבים, הפחד משתק, ומרגישים נורא לבד. ואז אפשר לפסוע בצעדים קטנים, איטיים, מהססים.... ואפשר ומותר וכדאי לתת יד מהססת למישהו בוטח, ולעשות את הצעד יחד איתו. אני חושבת שגם א?ת זה את כבר יודעת..... איתך, בחיוג ובכלל. הדר

יקירתי, אני לא אקח מהטיפול שלי, את הקרדיט הגדול שמגיע לו (ולי...). אבל את היכולת לדבר, ולשאול, ולהקשיב, ולהתייעץ, קיבלתי בעיקר ממך. זקוקה מאוד ליד שלך. ובאמת יודעת שיש לי אותה. ואותך. תודה אני

יעלה יקרה וחביבה לי השנה קרה דבר טוב במדיום הזה ,כשפגשתי בך. בהצצות החטופות שלי בפורום ,לא מפסיקה להתפעל מהמוטיבציה שלך להגיש יד בוטחת לכל רק מי שמבקש .ולא רק. מגיעות לך מילים טובות והרבה ,ומקוה שעוד יגיעו. שולחת לך שבוע נפלא והמון כח לעשיה ,והפעם לעצמך...(מקוה שהרמת כבר טלפון...) נטע (

נטע יקרה, תודה על המילים שלך. כיף היה לי לקרוא אותן. זקוקה לכוחות ששלחת לי. אגב, את אותו טלפון עשיתי, מיד אחרי ששיגרתי את ההודעה לליאת. היה בו משהו סמלי וקשה. זאת רק התחלה. יש עוד הרבה טלפונים לחייג ומעשים לעשות. לאט לאט... שוב תודה יעלה

יעלה מיוחדת שאת, הזדמנות פז היא גם לי, לנצל את הרגע כדי לשלוח מילים לך. מילים של התרשמות. אנסה לומר מילותיי בחצי סוד-לא-סוד, איני אוהבת כריזות עולמיות, את ראויה להמון. את יודעת, על-פי-רוב אני מלקטת מתוך כל הגודש ומהעולם שכאן חלק קטן של ההודעות. פנינים לי. שם נכללות גם הודעותיך. וממה שאני חווה - יש בהן עוצמה, ויש בהן סדקים וזעזועים של מתחת למעטה, ויש בהן כאב של תחושת פער בין הלב לחוץ, ויש רכות מעודנת ויש יציבות שברירית מופלאה וסבלנות וטו?ב פנימי אמיתי ורוגע ותמציתיות מדויקת של רגש ואומץ ויש ויש. הודעה אחת, פשוטה ועניינית, כביכול, נרשמה כאן לפני ימים מספר. חתומה עליה - יעלה. יעלה את או יעלה אחרת, היא התאימה לי להיות את. את. ראיתי בה תגובה מושקעת מנסה לעזור מלב שלם ונתפסתי על המשפטים האחרונים שבה "אם אין דחיפות היסטרית להתחלת הטיפול, אפשר לעכב אותו בכמה חודשים... אני אישית הצבתי קריטריונים מאוד ברורים למטפלת שאני מחפשת ועשו כל מאמץ להתחשב בהם." משפטי בריאו?ת משלך, יש בהם המון, ואני חושבת שאת רואה בהם נכון ומדויק את מה שצריך לראות. ואוסיף עוד, כי, בעיניי, הן ניצול הזדמנויות אפשרית ממשית חולפת, והן נקיטת יזמה מחושבת - לא זו ולא זו מעידות על פסיביות. ובכלל, מהי פסיביות? האם מי שחסומה הדרך בפניו יוגדר כך ותוטל עליו 'אשמה'... יקירה, גם אני חושבת שעלייך באמת אפשר לסמוך. אלה אינם דברים שבכוונתם להטיל עלייך אחריות שאינך יכולה לעמוד בה (שהרי לקיחת אחריות על דברים שגדולים עליך, היא כשלעצמה חוסר אחריות...), אלא משום שמאד נראה לי שאת כן... את בסדר את, ונראה לי שיש שם בולדוזר, ונדמה לי שאת גם יודעת את זה שלך אשת ה

אשת... איזה מילים מקסימות כתבת לי (כולכן, אגב). אם הייתי מהמסמיקים, בטח הייתי נורא אדומה עכשיו. מתחשק לי להדפיס את הדברים, לכתוב למעלה 'לכל מאן דבעי', ולהסתובב עם זה בכיס. שיהיה... בולדוזרית? אפשר לסמוך עלי? תלוי. יש דברים, שבהם באמת אי אפשר לעצור אותי. לא מלהגיד מה אני חושבת, ולא מלפעול ולהפוך שולחנות (אלה בדרך כלל, הדברים שפחות נוגעים לי באופן אישי). ויש דברים.. איך לומר... שלא... לא בולדוזורית ואי אפשר לסמוך. יש דברים, דברים חשובים, שבהם אני מתנהלת קצת כמו מפגרת. לפעמים בקיבעון מוחלט, לפעמים בחוסר אחריות משווע. ברשלנות פושעת. אני זוכרת שכשהייתי בערך בת 15, אמא שלי היתה מרבה לומר לי: "אם רק היית משקיעה חצי מהאנרגיות שאת משקיעה ב..... (נושא מתחלף) גם ב..... (נושא מתחלף אחר), אז....". מן משפט כזה של אימהות, אבל איכשהו הוא נחרט אצלי, בעיקר כי בתוכי ידעתי כמה הוא נכון לגבי. אני קצת מבולבלת בתקופה האחרונה. קצת לא יודעת מה אני מסוגלת לעשות ומה עוד לא. ולמה עוד לא. ומתי. ואם בכלל. ואם יש זמן. ושלא יהיה מאוחר... זה יפה מה שכתבתן, את וליאת, על הדעתנות, והיוזמה, ונקיטת העמדה. זה אפילו נכון הרבה מאוד פעמים. אבל אני, ומי שמכירים עוד צדדים שלי, יודעים איך אני הופכת למשותקת ממש, בנושאים מסויימים. ונכון שיש תירוצים ונסיבות מקלות, ונכון שיש היסטוריה, ונכון שלא הכל באשמתי ונכון ונכון ונכון.. ובכל זאת... נדמה לי שהגיע הזמן, לפחות לחלק מהשינויים. ו... איזה פחד.... יודעת מה? דווקא לך, חשוב לי להגיד עוד משהו. זה שזה בכלל מצליח לעלות לדיון, זה שהעשייה, הופכת בכלל לאופציה, זה רק בגלל שכמו שהדר אמרה אתמול, למדתי שלא עם הכל אני חייבת להישאר לבד. שאם מד?ב?רים על הדברים, ומוצאים מי שיושיט יד ויעזור וילווה, אז זה פתאום טיפטיפונת פחות מאיים. רק טיפה. בסך הכל רציתי להגיד תודה ושוב יצא ארוך, מתפתל, מרומז. אז תודה. נורא יפה מצידך לכתוב לי ככה. יעלה

יעלה יקרה, תראי מה זה. די בפעם אחת שבה את מביעה צורך משל עצמך, מביאה הודעה משל עצמך (ולא רק נענית בחום לאחרים), וכבר כל אוהביך צרים סביבך מעגל אוהד ומזכירים לך כמה הענקת להם בעבר וכמה יופי וחינניות וטו?ב מתפשטים ממך אל סביבותיך. אבל - לעזאזל באמת (!) - אף אחד מאלה לא יוכל לחייג במקומך... בדיוק היום בבוקר הייתי צריכה לכתוב מייל כזה. אני דוחה את כתיבתו כבר מליון זמן - פוחדת... מדברת עם השדים, מתחמקת מהשדים, כמעט (במלעיל) נוגעת בהם (עוד רגע, עוד שניה) - אבל לא! תמיד מדהים אותי איך זה לא משנה כמה אנו בשלים כבר לעשות משהו, כמה התחבטנו והתלבטנו בו, כמה עיבדנו והתיידדנו עם כל הגורמים המעכבים את עשייתו, כמה צברנו הבנה לגבי הפחדים הנלווים אליו ומבחני המשנה שמוצמדים אליו - עדיין (עדיין) המעבר הזה בין העולם ש'בכח' לעולם ש'בפועל' מצריך קפיצה קוונטית כזו מעל פי תהום; כזו קפיצה עם לפחות צעד אחד באויר; עם לפחות פעימה אחת שאובדת. יעלונת - הרי אמרת בעצמך: את ר-ו-צ-ה את זה, את חייבת את זה לעצמך (ואולי דווקא עודפות החשיבות של זה ('חייבת') היא זו שמעכבת עשייה; ואולי דווקא ה'לעצמך'...). בא לי להגיד לך "אז יאללה, היידה, קחי תנופה ועלי על המקפצה, תעשי את זה כבר. תעשי כי את חשובה, תעשי כי מגיע לך. אין לי ספק שמגיע לך...". אני מקוה בכל לבי שאת כבר אחרי, נויה (שקצת נדדה בין מקומות בשבועים האחרונים, ולכן לא היתה כאן)

נויה, שמנו לב שנעלמת קצת... שאלו עלייך פה בסוף השבוע. התעניינו... נדמה לי שכבר יצא לנו לדבר כמה פעמים, על הפער בין הרצון, לבין יכולת הביצוע. על השקיעה הזאת במוכר, על איבוד מיומנויות כאלה ואחרות, מרוב אי עשייה. על דחיינות מסוגים שונים. אצל שתינו... יופי שכתבת את המייל. ויופי שאני חייגתי. הבעיה שמיד אחר כך צצים עוד מיילים כאלה ועוד טלפונים לחייג, נכון? זה לא נגמר. אולי לאט לאט זה יהפוך קל יותר. אולי המיומנויות יחזרו. ישוקמו. אני יכולה לספר, שהיום עשיתי עוד משהו, שדחיתי שנים (שנים!). פעולה, שגזלה ממני עשרים דקות ושפשוט לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לעשות עד היום. אז היום עשיתי. וזה לקח ממני כל כך הרבה אנרגיות. בלי שום פרופורציות לאקט הפשוט שבוצע. זה גובה ממני מחיר. וזה כל כך לא הגיוני... מה אני בת ארבע? את הדברים שכתבת לי בסוף, אימצתי אלי באהבה. אבל תרשי לי להחזיר אלייך את אותם הדברים בדיוק. הרגשתי שאמרת אותם גם קצת לעצמך: "...יאללה, היידה, קחי תנופה ועלי על המקפצה, תעשי את זה כבר. תעשי כי את חשובה, תעשי כי מגיע לך. אין לי ספק שמגיע לך...". אנחנו קצת דומות במקומות האלה... כיף לי שבאת גם יעלה

המון כח ... יעלה יקרה, אני חושבת שאת בדרך הנכונה .. לפעמיים קשה לראות את זה .. אבל אפשר בהחלט לראות בתגובות שלך ..כאן בפורום .. עד כמה מחוזקת שאת ..את כמה את מצליחה לראות מעבר .. שינוי נעשה בצעדים קטנים ..ובדרך הממשית לעשייה ..צצים להם מכשולים .. קחי את זה כאתגר ..ואל תתני לקשיים שצצים .. להוריד אותך ..מהמסלול .. הילחמי ..ובסוף גם יגיעו התוצאות ... אני גאה בך.. היכולת להבין , לקבל ..לבקש עזרה שצריך ..זה אומר שאת על הדרך הנכונה .. שום "שד" ..לא יצליח להביס אותך .. ואנחנו כאן איתך .. מחזקות את ידייך ..ומעבירות עוד קצת כח כשנגמר .. שלך , שרית

שרית יקרה, תודה על העידוד. מחמם לי את הלב שאת מוצאת כוח, לעודד אותי, בימים שאני יודעת שקשים לך. אני עוקבת אחרי מה שאת עוברת. מאוד מעריכה את הדרך בה את נלחמת ולא מוותרת. זה נותן המון השראה. תודה יעלה