פלונטר רציני. אולי הכי מסוכן שהייתי בו אי פעם :(

אוקי. אין לי מושג מאיפה להתחיל ואיך מה שאני כן יודעת זה שאני חייבת עצה. לא קל לי, לא קל לי בכלל... אני בטפול עוד מעט שנתיים ורק עכשיו אני מתחילה להגיע לבעיות הכי עמוקות שבי. לקח ולוקח לי המון זמן וזה ממש משגע אותי אבל מה לעשות זה הקצב.. (למרות שאני כל הזמן חושבת מה כבר יכלתי לעשות עם הכסף הזה בחיים מ2 פגישות שבועיות X אבל שוב, אני רוצה וצריכה לטפל בעצמי וזה לא זול) במשך כל הטפול בזמנים קשים ובזמנים בהם לא יכולתי לסבול את עצמי (בבית) הייתי חותכת. תותכת המון ועמוק. שיתפתי את המטפלת במעשי ובשלב מסוים היא רצתה לשלוח אותי לפסיכיאטר כדי לראות אם אני צריכה בנוסף טפול תרופתי ואולי אף אשפוז.. מיד כשהבנתי זאת הפסקתי לחתוך ותוך כמה חודשים מאותו המקרה התפתחו המון דברים לטובה בטפול מה שרק חיזק אותי ועודד אותי ועכשיו כשהרשתי למטפלת לגעת במקומות הכי 'אסורים' שבי שוב חזרתי לחתוך ואולי יותר מאי פעם... המצב מפחיק אותי וגורם לי לכעוס על עצמי מאוד אבל לא מספיק בכדי שאני אפסיק לפגוע בעצמי אולי אפילו מספיק בכדי שאני אמשיך לפגוע בעצמי כי זאת הדרך היחידה אותה אני מכירה בהתמודדות והיא הדרך שבה אני כועסת על עצמי ומאשימה ופוגעת בעצמי במקום להרשות לעצמי לכעוס על כל שאר האנשים שמכאיבים והכאיבו לי בחיי. אני כאילו סולחת אבל רק מחוץ לתודעתי ומה שהכי עצוב זה שהיא הפכה לתודעתי העכשוית. זה נורא אני מבינה שאני משקרת את עצמי ברגשות שלי אבל אני לא יודעת על רגשות אחרים אני רק יודעת שכואב לי בפנים כל כל ואני יודעת להמשיך להתמקד ולתרפד את כל העולם חוץ מעצמי, ממי שאני באמת (אם יש כזה דבר..) בקצור, יש לי כרגע שתי ברירות: (לפי דברי המטפלת) או שאני מתאשפזת, או שאני בוחרת להבטיח לא לחתוך ולקיים את הבטחתי או (מחשבה שלי כמובן) שאני אבחר לא לגעת במקומות האלו ולהתמודד באמת מה שמבחינתי לא יכול לקרות בשום פנים ואופן... נמאס לי מכל הדקירות בלב די כבר אין לי עוד כח סבל בשביל כל זה... אשפוז מצידי לא יעלה על הדעת משום שאם משהוא יכפה עלי משהוא אני רק אתנגד מה שיכול להחמיר את המצב שלי ולגבי הבטחה למטפלת, אני לא יודעת אם אני מסוגלת. בחיי לא עמדי בהבטחות שלי כלפי עצמי –רק בהבטחות שלי כלפי אחרים ולכן אני לא סומכת על עצמי מהשורש. כל התקדמות של בחיים נבעה מחוסר ברירה ואולי הגיעה הזמן שאני אסכים להיות עם יד חזקה על הדופק ולדאוג לעצמי באמת??? ושוב השאלה עולה לי במחשבה עכשיו היא: האם אני בכלל מסוגלת?? ומה אם אני ארגיש שאני חייבת לפגוע בעצמי בכדי להרגיש את הכאב באמת? מה אני יעשה אז, כשאני לבד בחדר והשעה 2 בבוקר ואני לא רוצה שאף יתקרב אלי ואם כן יהיה משהוא שיוכל להיות איתי שם הייתי שמחה אבל אני לא מכירה אף אחד כזה שאני מאפשרת לו להכנס לחיי והוא לא נשוי או לא פנוי או לא רלוונטי בשעות המטורפות של הלילה העמוק... מה עושים בכזה מצב מה עושים??????????????????? אלוהים אני נחנקת...

שלום לך, את מעבירה את הכאב ותחושת הבלבול שלך באופן חזק מאוד. לא קל להפסיק לעשות משהו שהתרגלת אליו כדרך ההתמודדות שלך - גם אם זו פגיעה עצמית קשה. בעבר כאשר הוצע לך להתאשפז הפסקת לחתוך, האם את מבינה מה קרה אז שלא קורה עכשיו? כרגע נשמע שחזרת לחתוך כי נתת למטפלת להתקרב ולגעת. זה מבהיל, אולי יוצר רצון להתרחק, אולי מגביר את תחושת הריקנות כשאת לא בטיפול, אני לא יודע, אבל ברור שזה קשור להתקרבות ביניכן. בנוגע לבחירה מה לעשות - זה בידיים שלך, את אומרת שאת עומדת בהבטחות לאחרים, והמטפלת מציעה עצמה כ"אחר" שאת יכולה להיעזר בו, להבטיח לו ולעמוד בזה עד שתוכלי להרגיש שאת פחות רוצה לחתוך. דרור