לדרור

דרור יקר, שוב מריבה עם אמא. היא כל כך עצלנית, לא מנקה בחיים, חס וחלילה לא תשטוף כוס או צלחת. אבל אם אני, לא מרגישה טוב ולא מוכנה לנקות, מתחילות צעקות על זה שאני לא עושה כלום ולא עוזרת. כשאני אומרת לה שאני עושה יותר ממנה ומותר לי לנוח כשאני חולה, היא אומרת לי שזה הבית שלה והיא תעשה מה שהיא רוצה ואם אני רוצה להישאר אני צריכה לעשות מה שהיא אומרת. אני שונאת את המצב הזה. אני יודעת שזו אשמתי ורק אשמתי . אני אשמה בזה שאני בת 28 ועדיין בבית. אני אשמה בקיפאון הזה. ואני לא רואה שום דרך יציאה מזה. זה כל כך דפוק. אני שונאת את זה ואין לי שום רצון או כוחות לשנות. אני לא יודעת מה הלאה. כמה זמן זה עוד יימשך? תמיד אנשים סביבי שואלים-" איך זה שנהיית כזאת?" ואין לי תשובה. לא יודעת מה קרה לי שויתרתי על הכל. שהבנתי שאני לא רוצה כלום יותר. אני לא יודעת מה הלאה. אני לא רוצה הלאה. פרח.. (סליחה, שכחתי בהודעה הקודמת).

פרח שלום, נראה לי שקורה משהו בינך לבין אמא שהוא זה שלא מאפשר לך לצאת. את מתארת את עצמך כחסרת כוחות לצאת מהבית, לא משנה כמה רע לך, לא מעוניינת אפילו להבין למה את נשארת. וזה מעורר בי שאלה לא למה וויתרת, אלא איזה כוח מניע אותך לא לרצות לשנות משהו שכל כך רע לך. מדוע את אפילו לא מנסה להבין מה זה. לא קל לברר את השאלות האלו לבד, וייתכן ואת צריכה למצוא את הרצון הזה בתוכך, על ידי הסרת מכשול כלשהו, לא ברור וכנראה לא מודע. לכן המלצתי היא לפנות לטיפול. דרור