לאן? סיכום.

שלוש שנים של עליות וירידות.מינון מקסימלי של ויפאקס.טיפול.מלחמה. עכשיו כואב.גם בתוך הגוף.לפעמים אני מדמיינת שאני בולעת את כל כדורי השינה שלי או חותכת ורידים במים או נתקעת עם האוטו בעץ.המחשבה על חידלון מרגיעה,אבל בד"כ אני גם מדמיינת שמצילים אותי.(רצון לחיות?) אני ממש יכולה לראות את עצמי שוכבת על האלונקה,מפקירה את עצמי בידיים זרות ונחה. אבל אני יודעת שבמציאות זה לא כך - כי מי שמנסה ולא מצליח תמיד ייחשב פסיכי ולא יהיה לו לאן לחזור, מי שמנסה ומצליח מותיר מאחוריו הרס בחיי אהוביו, ומי שמבקש להינצל ולנוח (באשפוז למשל) מצמיח לעצמו קרניים...ולא יחזור באמת לעצמו או לחיים נורמליים.ואני מבקשת להינצל.אני חושבת.להינצל לפני שכל זה מתרחש. אבל איך? האם יש דרך אחרת מאלה שכתבתי? עבורי? אני לא רק מרחמת על עצמי.אני גם יורקת דם, ומדממת עצמי פנימה כדי לשמור על הזוגיות שלי,על העבודה שלי,על התפקוד שלי,על זהותי,ויותר מכל על שמחתה ובריאותה של בתי.אני עושה את כל זה.אבל אני עייפה עייפה עייפה ורוצה להרגיש כבר טוב.

ויק חזקה. לויק קשה לראות עד כמה היא חזקה, אבל מהצד הזה של המחשב, הכוחות של ויק מקרינים. כן, למרות הכאב הגדול, למרות העייפות, למרות שויק מרגישה אחרת. המלחמה שלך על עצמך, וזה שאת לא מוותרת, מעניקים לי השראה להמשיך ולהלחם את המלחמה שלי. למרות שקשה לך לראות את זה, יש לך כוחות אדירים... יש לך מזל... איתך, נועם

שלום ויק, על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה למצוא את הדרך שלו לשרוד את המאבק, ולמצוא את המשמעות הייחודית לחייו. לפעמים ההירואיקה האמיתית היא דווקא ההתנהלות הקטנה, היומיומית, החביתה והסלט, הקניות בסופר, המשחק על השטיח עם הילדה. לא יודעת. אני זוכרת שאת נאבקת ממושכות בשאלות של זהות, של ערך עצמי, של הצלחה מול כישלון. אולי זה הזמן להניח לעניינים הרי גורל, ולכוון דווקא אל הדברים הקטנים, עד יעבור זעם. מתפללת שתוכלי לכאב, ושתצליחי לפלס לך נתיב קיום אפשרי של חיים. ליאת

איך את מחליטה למי לענות במילים מדויקות מלטפות מחזיקות ולמי להשיב בלשון פסיכולוגית לקונית וסטרילית שלא אומרת שום דבר ברור...? משאירה לבד לבד לבד.מוכיחה שגם לפסיכולוגיה אין תשובות.שולחת בחזרה למקום של בדידות וייאוש.