עוד אורנה בשבילי

באתי "לשתות" את המילים הטובות שלך, וגם רציתי לספר לך משהו.אתמול או שלשום ראיתי בטלויזיה את האשה שנאנסה לפני שנים בשמרת וניסתה לשים קץ לחייה השבוע אך ניצלה ברגע האחרון.בבוקר כשרק דיווחו על זה ברדיו,חשתי קנאה, לא נעים לי לומר, על האומץ שהיה לה לנהוג כפי שהיא מרגישה ועל ה"מזל" שהיה לה שבאו לקחת אותה ולטפל בה.לשמור עליה.אבל בערב כשראיתי אותה ושמעתי אותה הרגשתי נורא.כאב הלב עליה וכעס עליי..אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה, ואני גם לא מבינה בדיוק מה זה.. נבהלתי וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה להיות ככה, כמוה.וגם כעסתי על עצמי שאני מדשדשת בבוץ טובעני של שנאה עצמית מחד, וצורך ילדותי ואנוכי בתשומת לב וטיפול מאידך... זה הביא אותי לחשוב שאני צריכה למצוא איזה איזון - דרך להילחם על החיים , ובו בזמן לנקז מתוכי את ה"לכלוך", ולהתנהג גם בהתאם לרגשות הכואבים והזועמים..אני לא יודעת איך לעשות זאת במקביל בלי להפריע זה לזה.. וחוץ מזה רציתי לשאול אותך שני דברים.האחד, ממה שידוע לך, ולמרות המושג השנוי במחלוקת,האם את חושבת שבאמת יש לי ה.אישיות גבולית ? האם מה ש"יש לי" הוא על בסיס אישיותי או חיצוני (כמו חרדה,דיכאון וכו')? ואם כן מה המשמעות של זה מבחינת טיפול ומטרותיו? אני יודעת שזו שאלה גדולה,ולכן אני אוותר בשלב זה על השאלה השנייה...זה יותר חשוב לי. את יודעת אורנה, אני בת 30 עם גוף ואנרגיות של בת 60 ועם מבנה פנימי של בת 3....הלוואי שהיית כאן.

ויק ויק, מבלי להיכנס לספורה הטרגי של האשה משמרת, טוב שהרגשת רצון להיבדל משם, לחיות חיים אחרים. אני חושבת שהחיים הם דבר מאוד מבולגן, ולא נשלט, ומעניין ונורא ונפלא. ובתוך הבלגן הלא-צפוי הזה לא תמיד יש אפשרות ממשית להבחין 'טוב' מ'רע', ואולי החוכמה היא דווקא ללמוד לנוע בגמישות בין הדברים השונים שיש בנו. כך שאני, וגם את, גם זועמת וגם נפלאה, גם מיואשת וגם חיה, גם תינוקת וגם אם... לגבי אבחנות, את חכמה מדי מכדי לדעת שזה לא משהו שעושים בהצלחה יתרה באופן ווירטואלי. הניחי לאנשי המקצוע המטפלים בך להשתמש באבחנות, הן לא בהכרח צריכות או יכולות להגיד לך משהו משמעותי על עצמך. כוחות, ממני