המטפל שלי

אני בטיפול 10 חודשים במהלכן עזבתי את הטיפול שש פעמים עשיתי למטפל שלי את המוות הלכתי חזרתי, טלפונים אין סופיים פגישות חירום, כעסים וים של צרות והוא עדיין לא מוותר עלי- התקשר בעזיבות שלי תמך ותמיד הוא שם בשבילי - למה אני עושה לו את זה, למה הוא מתעקש עלי למה הוא אומר שאני חשובה לו למה הוא מתקשר ומאפשר לי ליפול ולקום בלי לבקר או לשפוט אותי. אין לי טראומות ילדות תודה לאל או בעיות מיוחדות אני פשוט נורא מפונקת ועושה לכולם את המוות סביבי. אני בת 28 חיה על חשבון ההורים אני סטודנטית והוא מתעקש עלי כאילו שאם לא אהיה בטיפול אז יקרה משהו. שיתעקש על האומללות האלה שעברו טראומות בילדות או אלו עם חיים מסובכים למה הוא צריך מישהי כמוני בטיפול שהדבר היחיד הטראומטי אצלי זה מתי לקנות מלתחה חדשה.

נורא שמחה בישבילך, שהצרות היחידות שלך מסתכמות בביגוד. וה"אומללות" האלה שעברו טראומות בטוח לא מקאנות בפינוק שלך, ואם הוא מתעקש עלייך כנראה שהוא רואה את מה שאת לא רואה ומן הסתם קיים... וטיפ קטן לחיים לעולם אל תדון אדם עד אשר תגיע למקומו וממש אבל ממש לא מאחלת לך. ולך דרור אני מקווה שתעלה את ההודעה שכן היא לא על מנת לפגוע ואילו הקודמת בהחלט פגעה! כן עברתי טראומה וחיי הם סיוט מתמשך אבל... אני ממש לא מרגישה אומללה. ואין סיבה שאחרים ירגישו כך בשביל אחרות. שבת שלום גם לך ו... תתחדשי במידה וקנית משהו חדש.

גלי שלום, אני לא יודע מדוע הוא מתעקש עלייך, אני מניח שיש לו סיבה, שהוא רואה מבעד לחזות נטולת הקשיים שאת מעוניינת לעטות על עצמך. השאלה היא מדוע פנית לטיפול מלכתחילה, ומדוע קשה לך להתמסר לטיפול, לתת לעצמך לגעת במקומות הכואבים בלי להרגיש שזה מעליב אותך, או בלי להשוות לאחרים ולסבל שלך. בכל מקרה, אלו שאלות אני מציע שיעלו בטיפול, כי נראה לי שכרגע הן הנושא הטיפולי המרכזי. דרור

בוקר אור לך גלי חביבה, מנחשת שאת יודעת, שאפשר לראות לפעמים, שילדים שגדלו בבית שבו ההורים לא ידעו כל-כך לשים גבולות נכונים ומדודים, הם ילדים שעשויים לצמוח להיות אנשים בוגרים שבאיזה מקום הם די אבודים וחסרי ישע, וגם עשויה להיות להם בעיה סביב הגדרה עצמית. מצב כזה יכול לגרור בעיות עתידיות ביצירת מערכות יחסים עם בני אדם ולפגוע בעצמאות. הורים שנוהגים כך, במקרים רבים אינם עושים זאת מתוך כוונות זדון, אלא מתוך חוסר ידע אולי, או בהמשך ישיר (או הפוך, למשל, מנסים לכאורה לפצות אותך על חסר שהיה להם) לאופן בו הוריהם שלהם גידלו אותם. גבול חשוב ועדין הוא, למשל, גבול לחמדנות. החמדנות היא רגש טבעי ולגיטימי כמובן. אנחנו אמורים ללמוד לווסת אותה החוצה במידה, תוך ויתור, שמתאפשר כאשר אנו מסוגלים לספוג את התסכול, מתוך מצב של שובע רגשי יחסי. אם כך, הגבול הזה, במידה מתאימה, דווקא נועד *לשמור* על הילד. אפשר לראות הורים שמתוך תחושות אשמה שלהם ביחס ל'תקיפות' של עצמם נמנעים מלומר "די, מספיק" וגם לאכוף בדרך נכונה (לא קל בכלל). בסך הכול הילד נפגע, לפעמים מאד ונותר למעשה בחסר רגשי גדול, וכך גם הקשר שלו עם ההורים אינו יציב ובטוח. ומכאן, ייתכן שגם קשרים אחרים שהוא מפתח דומים באופי. על אף שלא עבר התעללות לשמה, לפעמים ילד כזה לא פחות אומלל. מעין תחושת תלישות, נראה לי. לדעתי, לא מדובר כאן בדבר שטוח ורדוד. (גם) ילדים מחפשים גבולות. אצל ילדים רואים זאת באופן גלוי יותר - הם כל הזמן מבקשים גבולות והגדרה בכל מאודם, מעמידים במבחן (בניסיונות אין ספור לפרוץ את הגבולות) ורוצים לבדוק את המקום, החשיבות, הנוכחות שלהם, את יציבות הקשר. הביטחון. אם זהו דבר שממשיך בעוצמה בבגרות ומגיעים איתו לטיפול, אזי בתחילת יצירת הקשר עם המטפל, יהיה לכך ביטוי דומה. רוצה להזכיר שאולי תגלי שיש לך סיבה צודקת לכעוס על דברים שקרו בעבר ובגללם היום את נתקלת בקשיים, עם זאת, בטיפול תוכלי לעבד את הרגשות ולהבין מה לעשות בעצמך, לקחת אחריות, כדי להמשיך הלאה ולהינתק. והכל בעדינות. אם המטפל ממשיך להילחם עליך, כנראה, זהו סימן שהוא מאמין שכדאי לדאוג לך ואת ראויה לטיפול, וכמו-כן, מאמין בהצלחה שלכם ובביסוס הקשר. מאחלת לך מכל הלב להמשיך בדרך הנכונה ולצמוח. אולי משהו ממה שרשמתי (נושאים שלמדתי גם דרך השיחות שלי) ידבר גם אלייך שבת נעימה