מה עשיתי לה?

לקחתי את כל האחריות עלי גם דברים שכלל לא היו קשורים אלי בשום צורה שהיא. איבדתי את כושר השיפוט שלי ואת הפרופורציות. ויתרתי על עצמי והכל בשביל שתיראה אותי הייתי מוכנה לקבל את מה שיוחס אלי. כילדה היה לי כח לא אופייני לדעת לעשות הפרדות, דאגתי לשמור באדיקות שלא "התקלקל", האמנתי בעצמי ולא הרשתי להשלכות של אחרים, לתסכולים, לכעס של אחרים להיכנס אלי והצלחתי בהצלחה יתרה. בגלל קשר טיפולי לא מטיב וחסר כימיה מצידי במובן שאני הילדה והמטופלת ולא ההורה ששוחזר שם התהווה וקיבל תפנית ולקחתי את כל הפגיעות, האכזבות בהמשך הדרך עלי. השבועה שנדרתי בילדותי הופרה בברוטאליות בבגרותי ועכשיו אינני מסוגלת לחזור ולהתחבר לאותו כח פנימי שהאמין וידע בפנים שהוא בסדר וצודק. תחושת בדידות וניכור שלא הכרתי תפס מקום מכובד אצלי. היו עוד דברים שסחפתי בדרכי בהמשך של אותו כשלון בטיפול...חל שינוי עמוק ומשמעותי באישיותי. שמחת החיים שהיתה כרטיס הביקור שלי אבד ולא נשאר דבר ממנו. הכח שהיה בי פעם תפס אזימוט של 180 מעלות ופעל באופן הרסני ושיטתי שכל מטרתו היתה לכלות עד העצם את כל הוויתי. לפחות נחלתי עוד "הצלחה". צריך להיזהר ממה שמבקשים... מכוונה בריאה ורצון לחיים עשירים ופוריים הרצון נהיה חולני וביקש להגיע לחוסר אונים בכניעה לטובת גחמותיה ובעיותיה של המטפלת שהועברו אלי. רק בשביל להכילה שתרגיע את הצרוך שלה לראות ולפסול אותי. וכך קרה שהיוצרות התהפכו והחלתי לפסול את עצמי סיסטמתית בדייקנות מזהירה בכל נשימה ונשימה. ולחשוב שכך הייתי מקבלת את רצוני להיראות לבסוף, איזו טיפשה תמימה הייתי. היא כל כך התביישה בעצמה שהאדמה בלעה אותה במהירות מטאורית ובניסיון להוציא את ידיה מהסיפור דרך התגוננות והעלבות. אם היה בכוחי טיפת חיות הייתי עושה משהו בעניין וכותבת מכתב לגורם המתאים. אבל גם זה לא היה מחזיר לי את עצמי ואת חיי. בסה"כ אני עשיתי זאת לעצמי, ידעתי מראש אינוטאיטיבית שזה מה שיקרה לבסוף.

שלום דנה, אני מאמינה בכל לבי ש"כוונה בריאה ורצון לחיים עשירים ופוריים" הם דבר שאפשר להקים לתחיה, גם אחרי מפולת רגשית גדולה. המשימה הבוערת כרגע היא לגייס את כל הכוחות, להיעזר בכל יד מושטת, ולחזור בהדרגה לחיי שגרה. זו משימה לא פשוטה כלל, אך אפשרית. מחזקת אותך מכאן ליאת