אמא בדיכאון?

שלום רב, אני עוקבת מזה מספר ימים אחרי הודעות הפורום כדי להיות בטוחה שזהו המקום המתאים להעלות את שאלתי, ונדמה לי שכן. אשמח לכל תגובה בנושא. אני כותבת בעניין אימי. בשנה וחצי האחרונות עברה אימי שני ניתוחים בקיבה (הרניה). הראשון הסתבך מאוד ולאחר כ-9 חודשים התבצע השני. במהלך התקופה הזו, נאסר עליה לעבוד בשל מצבה הרפואי המסתבך ומוגבלותה הרבה כתוצאה מהמצב, ובסופו של דבר רופא תעסוקתי המליץ על הפסקת עבודה לזמן בלתי מוגבל. היא נאלצה לעזוב את מקום עבודתה מזה 10 שנים. זו למעשה היתה ההתחלה של מה שאני מכנה "דעיכה". ב-18 האחרונים הפכה אימי מאשה עצמאית, אנרגטית ואקטיבית, תמיד מלאת חיים, אופטימית, חמה ואוהבת, לאדם אחר לגמרי - לאשה המוגבלת פיזית בפעולותיה ויכולותיה, ממורמרת, עצובה, מרוחקת ומכונסת בעצמה. עזיבתה את מקום העבודה שכל כך אהבה והיה חלק משמעותי מחייה בעשור האחרון, מוגבלותה הפיזית הרבה והמתמשכת (שלא נתפסת מבחינתה), והשיגרה החדשה של להיות כל היום בבית, גרמו לה מירמור ותיסכול עצומים. אנו, ילדיה, עטפנו ככל שניתן, מבקרים הרבה יותר, מביאים את הנכדים כמה פעמים בשבוע, מוציאים אותה ל"ימי כיף", ארוחות משפחתיות בחוץ, ביררנו והמלצנו לה על מקומות התנדבות, על קורסים שונים ומגוונים לבני גילה, הכל. העיקר להוציא אותה מהבית ולנסות ולגרום לה לשוב ולהיות אקטיבית בנפשה, כפי שהיתה תמיד. היא מסרבת לכך. חשוב להבין, מדובר באשה בת 56 אשר תמיד עבדה מחוץ לבית, אהבה חברת אנשים, מחוייכת ואופטימית תמיד וגם כשהגיל היה נותן את אותותיו מדי פעם, מעולם לא ייחסה לזה חשיבות והמשיכה בצורת חייה הפעילה והנמרצת. אני בתור בתה, חסרת אונים ומודאגת לאור הדעיכה המתמשכת שלה. היא תמיד מסתגרת, מעדיפה שלא לפגוש אנשים, אדישה משהו לנושאים מסויימים, מתוסכלת ועצובה תמיד. גם אם כלפי חוץ אינה מפגינה זאת. כיצד ניתן "להוציא" אותה מהדיכאון שחווה? מה ניתן לעשות על מנת שהיא לא תגיע למצב חמור יותר של דיכאון? באילו דרכים ניתן "להגיע" אליה? אודה לתגובתך. בברכה, בת מודאגת

שלום לך בת מודאגת, השאלה שלך מאד חשובה ועניינית. אובדן מקור תעסוקה ממוקם גבוה מאד בסולם גורמי הסטרס, בעיקר עבור מי שראה בעבודתו מקור לתחושת ערך, משמעות, סיפוק ועניין. אני מניחה שבמקרה של אמא, מתלווים להפסקת העבודה גם גורמי לחץ נוספים בעטיו של המשבר הבריאותי (כמו חרדות ודאגה מפני העתיד וההזדקנות), ואולי גם אי נוחות פיזית כמו כאבים, חולשה, שינויים בהרגלי התזונה, וכיוב'. זהו מצב קלאסי של משבר, ויש - לכן - להתייחס אליו ככזה. מחד, הייתי מנסה לכבד את הקושי, לתת לו מקום ותוקף, ולאפשר לה לבטא את המצוקה בכל דרך אפשרית. לפעמים, בני משפחה שוחרי טוב, מרוב רצון לעזור ולשקם, מתקשים בעצמם להכיל את המוגבלות, הקושי או אפילו האבל על מה שהיה ולא יהיה עוד. מאידך, למרות האמור כאן, הייתי מנסה לחשוב - אולי יחד איתה - מה *באמת* יכול לעזור לה כרגע, ואיך אפשר להירתם לעזרה בדרך הנכונה לה. הפתרונות שאתם מציעים לה יכולים להיות טובים ונפלאים עבור אדם אחד, אך מתישים וגוזלי אנרגיה למי ששרוי בדיכאון לא מטופל. לכן, נראה לי שכדאי מאד להכניס לתמונה - בעצה אחת איתה - גורם מקצועי טיפולי (פסיכולוג/ית קליני/ת) שיוכל לסייע בעיבוד החוויות הקשות של השנה וחצי האחרונה, להכיל את הכאב והאובדן, לשקול אולי גם סיוע תרופתי (בעזרת פסיכיאטר), ולעזור בהבנייה מחודשת של אורח חיים מותאם ומספק עבורה. אשמח אם תעדכני אותי גם בהמשך מה שלומכם בהצלחה ליאת

שלום ליאת. תודה רבה על תגובתך המהירה. הצעתך חלפה בראשי מספר פעמים, ולמרות שאני בטוחה שייקח לי זמן מה לשכנע את אמא בדרך פעולה זו, נדמה לי שזה הפתרון המעשי המתאים ביותר כרגע. אעדכן אותך בהתפתחויות. רב תודות ושבת שלום.