טיפול פסיכולוגי

שלום לך, אחרי שנתיים של טיפול, המסקנה היחידה שהגעתי אליה היא שדיבור לא יוביל לשום מקום ולא ישנה שום דבר אם אני בפנים אין לי את הכלים והכוח להתמודד עם הבעיות והפחדים שלי. היא יכולה לחזור ולהגיד אלפי פעמים שההתעללות לא הייתה באשמתי, היא יכולה להגיד שאיבדתי אנשים כי היו צריכים למות ולא כי אני לא דאגתי להם כמה שהיא רוצה, היא יכולה להגיד שאני מוכשרת, וחזקה היא יכולה להגיד שהיא חושבת עלי הרבה... היא יכולה להגיד המון דברים אבל עוד אני לא מאמינה בעצמי שום דבר לא יכול לשנות אותי. האם זה נכון? אז מה בעצם הטיפול הפסיכולוגי, חוץ מזה שאפשר רק לצעוק על מישהו, לצחוק איתו, ובקשב מקסימום את ידו לתמיכה ברגעים הקשים ובסוף לשלם לו כסף?

שלום חגית, הפתיחה שלך הכינה אותי לסימן קריאה גדול. נשמתי לרווחה שראיתי את סימן השאלה הקטן, שם, לפני הסוף. "האם זה נכון?", את שואלת, ואני אומרת ששינוי הוא אפשרי, שאמונה בעצמי היא אפשרית, שחיים ללא אשמה גדולה מדי הם אפשריים, שקשר אמיתי וקרוב הוא אפשרי, ושחיים של משמעות ותקווה הם אפשריים. נדמה לי שאם את נשארת שם כבר שנתיים, מצליחה לראות את הסבלנות, החיוך, היד המושטת אליך, וגם לקבל את החוקים, משהו טוב בכל זאת מתקיים שם. זה, כנראה, טיפול. :-)) ליל מנוחה ליאת

היי עוד פעם, אז אם זה אכן טיפול, למה אני מרגישה את ההתקדמות? למה אני לא מרגישה את הטיפול בחיים האמיתי? בא לי לפעמים לוותר על הכל? נמאס לי מלראות את החיים כעוד יום ועוד יום. אולי אני צריכה להיפגש עם מישהו אחר (מטפל/ת) אחר שרואה את הבעיה שלי באופן שונה. הרי כל אחד יש לו ראיה אחרת לדברים מה דעתך?