שאלה (ראיתי שזו כותרת אופנתית היום..)

הי ליאת, מה שלומך? רוצה קצת לשתף אותך במחשבות ולשאול לדעתך, בסדר? נתקלתי היום בנערה שהשיחה איתה הייתה לי משונה..היה חסר בה משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע.. כאילו לא הצלחתי "לקרוא" אותה. די בהפתעה, הבנתי שלמרות שניהלנו שיחה, איכשהו לא נוצרה אינטראקציה בינינו..זה מה שהיה חסר- אינטראקציה. הצלחתי לחלץ ממנה חצי חיוך קטן ב-4 שעות, שנעלם מהר כמו שהוא בא. מהשיחה איתה הבנתי שהיא רואה במערכות יחסים משהו מאוד מאוד פונקציונלי. לא פסיק מעבר לזה. והיא גם לא מעוניינת ביותר. יש לה כמה חברים, אבל היא לא זוכרת את השמות של כולם. היא לא מדברת אחה"צ עם חברים, בשום מדיום, וזה גם לא חסר לה. בביה"ס היא מדברת עם כמה אנשים לפעמים, אבל רק כדי להעביר/לשרוף את הזמן בהפסקה. זה נשמע כמו הכחשה של רצונות חברתיים שהיא לא מצליחה לממש, אבל צריך לראות אותה כדי להבין שזה באמת לא מעניין אותה. הוא מאוד מאוד מכוונת מטרה- חלום חייה זה להיות חשמלאית (וכבר יש לה כמה שנים של ניסיון בעבודה בחופשות הקיץ). כך גם הגדירה את תחביביה. רציתי לשאול אותך, ליאת.. אני הרבה פעמים מרגישה לגבי עצמי שיש לי איזה קושי בהבנה חברתית.. שמשהו שם לא בא לי טבעי ואני צריכה קצת "להתאמן באינטראקציה".. בין אם זה נובע מחרדה וחוסר אמונה ביכולת שלי באמת להרגיש וליצור קשר אמיתי, ובין אם זה אכן קושי ראשוני אצלי- זה מעכב ומגביל אותי קצת. חשבתי על זה היום, די בהפתעה, שהיא בכלל לא מרגישה בחסרונו של מה שאני חווה בי כסוג של נכות, שמעכבת אותי מלהתפתח ולצמוח. למערכות יחסים אין תכלית כשלעצמן לגביה. זה לא מעסיק אותה. הופתעתי לגלות שאולי אני זו שמוגבלת, לא היא. הקושי *המינימלי* שלי מפריע לי ולכן מגביל אותי, הופך אותי למוגבלת. היא, לעומת זאת, מתפקדת ומרגישה שיש לה מטרות אליהן היא שואפת.. אולי מוגבלות היא תלויית סביבה, ותלויית מטרות ויכולת להגשימן, ולא בהכרח משהו שאפשר לקבוע/לאבחן באופן כמותי, בהתאם לדרגת-משהו, או בהתאם לנורמות..? היית מפנה ילדה כזו לאבחון או טיפול פסיכולוגי? (ולמה?) יכול מאוד להיות שהיא על הספקטרום של אוטיזם, או משהו דומה.. אבל היא מתפקדת, מרגישה סיפוק אמיתי ביחס לעצמה, ביחס להתקדמות שלה (רואים על הפנים שלה שהיא גאה בעצמה).. היא כנראה לא ב"נורמה"...מיד מרגישים שמשהו אצלה "לא בסדר", לא "רגיל"- אבל היא מתפקדת לגמרי, ועצמאית מאוד-מאוד ביחס לגילה. את מבינה למה אני מתכוונת?.. אשמח להגיגייך... ל.

שלום לילך, הגדרות של אבנורמליות ורמת תפקוד הם תמיד תלויות חברה ותרבות. רועה צאן מבודד בן 12 על צלע הר במונגוליה, לא יאובחן בהכרח כסובל מהפרעת נפש כלשהי, בעוד ילד הגדל בבית ילדים בקיבוץ, שיעדיף לצאת למרעה כל יום ושיעזבו אותו בשקט, מן הסתם יזמין על עצמו צי של מטפלים ויועצים ומאבחנים... אנשים נולדים עם שונות רבה בכל הנוגע למזג הבסיסי שלהם, לרמת הפעילות שלהם, ולתגובתיות. על זה מצטברות אין ספור השפעות חיצוניות, שמביאות בסופו של דבר למופע אישיותי ייחודי שהולך איתנו לכל מקום. איני יודעת ממה סובלת הנערה שתארת, ואיני משוכנעת שמידת שביעות הרצון או הסבל הנראים על פנינו הם האינדיקציה לשאלה האם לטפל או לא. זאת שאלה שתישאר כנראה ללא מענה, לפחות בהסתמך על התיאור שלך. אחרי הכל, גם נושא הטיפול הנפשי או השיקום ספוג במשמעויות חברתיות/פוליטיות. חשבי, למשל, על סוטי מין שאינם סובלים מן ההפרעה שלהם, או - להבדיל - על אנשים הסובלים מפיגור. האם יש לנו זכות להתערב בחייהם, להכניסם למסגרות שיקום, גם אם אינם נראים מאד מוטרדים ממצבם? אלו שאלות חשובות ומעניינות שאפשר לפתוח לדיון. אשר לך, את מציינת קושי בהבנה חברתית. כדאי לזכור שמקור משמעותי למצוקה יכול להיות הפער הבלתי נסבל שבין ידיעה והבנה של קונבנציות חברתיות, של נורמות וחוקים התנהגותיים, לבין היכולת ליישמם בחיי היומיום ובמגע החברתי השוטף. להערכתי, אין לך בעיה בהבנה החברתית, אלא - אולי - ביכולת ליישם אותה in vivo באופן מספק. מכאן ועד לאבחנות הקשות (נכות???) שאת מדברת עליהן נראה לי שרב המרחק. מקווה שחוצמזה הכל בסדר אצלכם, ושגשמי הברכה השקו את כל מה שנטמן ונזרע, ונבט. :-) ליאת

ליאת :-) ענית לי ממש תשובה מושקעת! תודה רבה! שלל השאלות שהעלית מעניינות מאוד.. הזכות להתערב, היא אכן לגמרי לא עניין של מה בכך. לא בטוחה שהדוגמאות של סוטי מין או מפגרים לגמרי מתאימות לנערה שלי..היא אינה פוגעת באיש ומתפקדת באופן עצמאי מאוד, אז זה אולי קצת שונה. אם כי, זה בהחלט עדיין משאיר על כנן את השאלות האתיות הקשורות בהתערבות, כל התערבות שהיא. את גם צודקת במה שכתבת לגבי האינדיקציות לנחיצות הטיפול, כפי שאלה נרשמות על פנינו... כדי להבין דברים באמת נחוצה, כנראה, היכרות מעמיקה יותר והרבה הרבה סבלנות ותשומת לב לפרטים הקטנים.. הרבה מאוד דברים נמצאים בפרטים הקטנים.. פשוט הדהים אותי, שלפחות מההתרשמות הבלתי אמצעית ובלתי מקצועית שלי, היה נראה שחלק חשוב כל כך מהחוויה היומיומית האנושית, נעדר, בצורה שאני מכירה אותו, מעולם המושגים של הנערה הזו... הדהים אותי, פשוט, שבאיזשהו מובן- הנחישות המקצועית שלה והעצמאות שלה וההתנהלות מכוונת המטרה שלה (שעוררו בי השתאות והערכה), מתאפשרים (אולי) גם בזכות ההבנה החברתית החסרה... תהיתי אם טיפול יכול לעורר בה את הצד ה"רדום" הזה, ויותר מכך- האם באמת יש בכך צורך, אם, נניח, היא חווה את החיים שלה כמלאים ומספקים, למרות חוסר יכולת ברור (מאוד) להשתלב מבחינה חברתית.. האם לגבי כולם אפשר להעיר את ההעדר הזה, האם נכון להעיר אותו, במידה ולא חווים סבל. קצת מזכיר את משל המערה של אפלטון.. העיניים כבר התרגלו לחשכת המערה והצללים על הקירות נראים מלאי חיים, כמו החיים עצמם. אבל אולי זו אסוציאציה פטרונית קצת, שקובעת מראש את שלי אמיתי ואת שלה כוזב.. מבלבל.. היא פשוט גרמה לי לחשוב על אלף הסייגים שאני שמה לעצמי, שמעכבים אותי מפשוט להיות. ככה- כמו שיוצא לי, כמו שמושך הלב.. (שבגללם החלטות מקצועיות כל כך קשות לי..).. את צודקת, אולי הם מעידים על הבנה חברתית שבכל זאת קיימת.. אז עכשיו רק ("רק") להגמיש את היישום, את אומרת...? I'm on it! :-) וואווה! התפלספתי מספיק ללילה אחד, אני חושבת... (זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שתזמיני לדיון...) מהר-מהר לישון... לילך. אווו..שכחתי לומר! הכל נובט לי, ליאת!! (מה שנזרע, וגם מה שלא :-) אני חושבת שזכיתי באצבעות ירוקות (זו זכייה של ממש..!) הסוד הוא לאהוב... (כל אחד וה"נמש" שלו..;-)