שקטטטט

ערב טוב, אני בחורה שקטה ומאופקת מאוד. מעדיפה להקשיב במקום לדבר על עצמי. אתגרתי את עצמי והתחלתי טיפול בדברים שתוקעים אותי בחיים. אבל אני עדיין שקטה שם (אצלה אני יותר שקטה מאשר בחוץ ואפילו אולי עושה דווקא), מעדיפה לשמור את הכאב בפנים, למרות כל הנסיונות שלה. אני שנה ושלושה חודשים שם ולא מצליחה לתת בה עדיין אמון מלא. אני חוזרת הביתה אחרי הפגישה ומוציאה את כל הכעס שצברתי בתוך הפגישה בסביבה שלי ובדרכים שלי. וכך אני בחיים אף פעם לא מראה את הכאב שלי. שומרת עד שאני מוצאת את המקום המתאים והבודד שלי להוציא את זה. ואני עייפה מזה. לא יכולה יותר, אבל לא יכולה להשתנות בגיל כזה ונראה לי שגם שהיא עייפה. ואני מפחדת שהיא תנטוש כמו האחרים.

שלום ציפי, מטפלים לא נוטשים כל כך מהר, והם צברו לעצמם מוניטין כסבלנים גדולים. טיפול פסיכולוגי יכול להתקיים, כנראה, בכמה רובדים. ברמה הגלויה, את מתנגדת, עושה דווקא, מבקשת להוכיח שהיא כמו כולם - נוטשת ולא אמינה. ברמה העמוקה יותר, את מתעקשת, ממשיכה להגיע, מתאווה להיות מוחזקת במקום הבטוח שהיא יכולה להעניק לך. ההתעקשות הזו יכולה להעיד על כך שמשהו טוב בכל זאת קורה שם. נסי להתאזר בעוד סבלנות. השינוי אפשרי תמיד. בהצלחה ליאת

את מציינת שמטפלים אינם נוטשים כל כך מהר ויש להם מוניטין כסבלנים גדולים. ליאת, לצערי יש לי חדשות בשבילך. המטפלת שלי נטשה אותי (לא מילולית), ודי מהר , ומתי? בזמן שהכי הייתי זקוקה לאחזקה ולטיפול בגלל התפרקות אצלה. אשמח לשמוע מה יש לך לומר על זה? ציפי, קבלי את התנצלותי שנאלצתי לכתוב תחת ההודעה שלך.