טיפול

אני בטיפול כבר למעלה משנה , במשך כל הטיפול אנחנו רק מתעסקות עם עצם זה שאני לא ממש מדברת איתה ( מחוץ לחדר הטיפול אני בחורה מאוד תקשורתית ויש לי הרבה חברים ) , אני באמת כנה ומספרת לה כל מה שאני מרגישה ביחס לטיפול , אבל מעבר לזה אני לא ממש מצליחה לספר לה יותר מיידי , ואני רק מרגישה כל כך מטומטמת כל פעם מחדש .(לא מסוגלת פשוט לבוא ולהתחיל לדבר כשמישהו יושב שותק ומסתכל עלי ..) היום שנה ומשהו אחרי אני מרגישה רע יותר , אני יותר בדיכאון , הכול ניראה לי מפחיד יותר , והתובנה הכי עמוקה שהגעתי אליה היא שאולי אני לא בנויה לעולם הזה . השבוע החלטתי לעזוב שאין טעם להמשיך ללכת כי גם ככה זה רק גורם לי לשקוע יותר בדיכאון - אבל עצם המחשבה מאוד הלחיצה אותי .. אני ממש מתוסכלת ואני לא יודעת מה עושים , אני ממש מרגישה שאני צריכה עזרה ,אבל משום מה העזרה הזאת גורמת לי להרגיש הרבה יותר רע -ולא בגלל שאנחנו מתעסקות עם איזה תכנים נוראים . איך יוצאים מהמקום הנוראי הזה ?! ( ובבקשה אל תגידי לי לדבר איתה על זה , כי זה הדבר היחיד שאני עושה כבר שנה ). תודה מראש ..

שלום מישהי, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לציפי, מתחתייך. טיפול פסיכולוגי נשען על עקרון יסודי לפיו המטופל מביא אל החדר חומרים מעולמו הפנימי באמצעות דיבור- מחשבות, אסוציאציות, חלומות, זיכרונות ואירועי היומיום. השתיקה של המטופל משקפת ברוב המקרים התנגדות לתהליך, וחרדה מפני תכנים רגשיים מציפים. מטפלים מודעים לכך, ומצויידים בדר"כ בסבלנות הנדרשת. זהו אכן תהליך קשה הדורש אומץ ונחישות. אם את נחושה להיעזר, יהיה עליך למצוא בסופו של דבר את הדרך להתמסר. בהצלחה ליאת

כבר יותר משנה אני מנסה , אני לא רואה את זה מתקדם לשום מקום , אני לא מצליחה להאמין שבאמת אכפת לה (והאמת אני גם לא מצפה כי אני מבינה שאני חלק מהעבודה שלה ) . וככול שאני מספרת יותר אני מרגישה יותר מטומטמת . (אכשהו הכול יוצא עקום ) . יש לי תואר ראשון במדעי התנהגות ואחרי שנה של טיפול , אני יותר ויותר לא מבינה מה קורה שם , אבל קורה לי משהו לא טוב , אני לא מאשימה אותה יכול להיות שזה באמת האישיות "הדפוקה" שלי שלא מצליחה לסמוך על אף אחד.. אבל זה לא הופך את זה לפחות מייאש ..