לא צריך לרוץ לפסיכולוג

מה עושים עם תחושת הקורבניות תופסת אותך באמצע החיים? כאשר עד אז היה ונחווה בדיוק ההיפך- היתה תחושה חזקה של יכולת השפעה ושליטה, רצון לנגוס מהחיים בשמחה ובהתלהבות, תחושה של עמידות נחושה ובטוחה. בגלל טיפול שלא היה מבוסס בו קשר טיפולי טוב. במהלך הטיפול דברים יצאו מפרופורציות והתוצאה היתה של מסכנות ואומללות בשל דברים (ששוב), לא נחוו אצל המטופל כמשמעותים או ככאלו שבכלל היוו גורם כזה או אחר בחיי המטופל. אבל בשל נסיונות חוזרים ועיקשים של המטפל להראות למטופל...כי יש מסכנות ואומללות שהתרחשו בילדותו (בסה"כ משפחה ממוצעת לחלוטין, ללא שום דברים יוצאי דופן), איכשהו עניין זה תפס נפח מרכזי, גדל והתעצם מעבר לכל פרופורצייה ועכשיו התקבע כחוויה אחרת ממה שהמטופל חש וחשב עד לאותה נקודה על חייו. כתוצאה מזה- המטופל חש כקורבן לנסיבות החיים שכביכול גדל בהם (שעד לאותו טיפול, כלל הדבר לא היווה השפעה מכריעה), וממשיך לחוש מסכן ואומלל על דברים שלא קיבל... בשביל מה היה צריך מטופל זה לגשת בכלל לטיפול ? שיצא ממנו קורבן וימשיך לרחם על עצמו? אני רוצה לציין, שאותו מטופל כבר אדם באמצע שנות ה- 30 וכל חייו נטל אחריות למעשיו וקיבל את משפחתו עם כל החסרונות והיתרונות ובשל כך מעולם לא האשים את הוריו בקשייו. הוא היה בחור עם שמחת חיים מלהיבה,הרפתקן, נוכחתו תמיד עוררה תחושות מרוממות, אופטימיות, נעימות. הבחור לא סולח לעצמו שפנה לטיפול שמלכתחילה לא היה לו שום צורך בו אלא לשם התנסות בדבר חדש. מעבר לכך, היה לו כח השפעה וקסם על הסביבה שנמוג ונכבה כלא היה מעולם. מבחור שהיה לכל הדיעות עם פוטנציאל גבוה אף תיפקד בתפקיד ניהולי נהפך למשהו לא מוגדר ושרוי באפילה ובמדבר משמים. כל המכוונות שלו כיום היא כלפי פנים על הצד השלילי, כלומר: הוא מבקר ושופט עצמו על כל צעד ושעל ואינו מעריך עצמו יותר. הבחור לא שרוי בדכאון (הדבר נבדק מס' פעמים). הוא סיפר ל שגם יכולותו "לקלוט, אנשים פחתה. אני משערת שמה שאני רוצה לומר- שכמו שטיפול יכול לעזור הוא יכול גם להרוס באותה המידה! רק חבל שככה נפלו גיבורים...

שלום חברה, *גיבורים* לא נופלים כל כך מהר, מסתבר. ואם הם נופלים, זה בדר"כ בשל מבנה רעוע שנבנה על יסודות מעורערים. מאחר ואיני מכירה את פרטי המקרה, ועל פניו הוא נשמע מוזר ביותר, לא אוכל להתייחס עניינית למקרה הספציפי. נדמה לי, לכן, שהאזהרה הגורפת שלך מפני טיפול פסיכולוגי היא מרחיקת לכת. האזהרה המתבקשת יכולה להיות אחרת: אם כבר פניתם לטיפול, דאגו שזה יהיה אצל פסיכולוג קליני, עובד סוציאלי קליני או פסיכיאטר עם הכשרה בפסיכותראפיה. בברכה ליאת

ליאת, אינני מבינה מדוע הסיפור על פניו נשמע לך מוזר? סיפרתי לך את המקרה לאשורו כפי שהוכח עובדתית בשטח! אגב, אותה פסיכולוגית- היא פסיכולוגית קלינית עם תעודות משרד הבריאות ועובדת דרך קופ"ח. נשמע לי שאת חווה הודעה זו כמתקפה ישירה- שבס"ה ביקשתי "פיצוי" על אובדן והרס חיים של אדם מקסים ומשכיל.

ליאת, אני לא יודעת אם תעלי את ההודעה לפורטל ולו בשל השעה המאוחרת. אבל שאלה לי- רוב האנשים שבאים לטיפול , מצבם הנפשי הרי רעועה מלכתחילה...אז מה? זה אומר שצריך לפרק אותם לגמרי ואז לעזוב אותם? אני פשוט לא מצליחה להבין את התגובה "האמפטית" שלך.