איבוד משמעות

איבדתי את התפיסה והאידאה שנתנה לחיי משמעות. איבדתי את החיוניות, העוצמה, הכח וההישרדות. לא מצאתי שום משמעות באופן בו ויתרתי ואיבדתי את עצמי. שום דבר מהערכים אינם מושכים אותי יותר- לא עבודה (לא מעוניינת לחזור למעגל העבודה), לא אהבה (הגם שאיננה), ולא באופן בו אני מתייחסת לעולם. נכון שיש לאדם חירות וחופש לבחור- אבל אינני מצליחה לבחור אחרת או אינני רוצה, אני לא יודעת מה נכון יותר מבין השניים. תמיד היה בי מתח בריא ונכון בין שאיפה להגשמה, מה שהותיר אותי לרוב דרוכה כמו קפיץ להזדמנויות ולעשייה בחיים. הכל החל עם התכווננות והשתקעות יתר בחיטוט פנימי.

אני רוצה להוסיף, שמטפלת צריכה להיות בעלת רגישות, אחריות מקצועית ואינטגרטי. אם היא (במידה ויש בה מידה מסוימת של רגישות), מבחינה כי המטפלת אינה מחבבת אותה כי פשוט זה המצב- נקודה! בלי שהמטפלת תיקח זאת באופן אישי מדיי ותטיח האשמות כנגד בדבר האשמה אצל המטופלת כי בלה בלה בלה... וכך המטופל/ת נשאר לאורך שנתיים ו...עד שהשפעה מזיקה של הטיפול לא איחרה לבוא. וכאילו זה לא מספיק- המטפלת נעלמה מעל פני האדמה ללא לשאול בשלום המטופל. האם זה מגיע שאדרדר למצב כזה????? הגיע הזמן שפסיכולוגים יפסיקו להסב כל דבר כאילו ואין כלל השפעה מזיקה מטיפול לחיים ולא לפתור זאת בהמשך טיפול במקום אחר. תודה

שלום ברי, התגובה שלך, כמו תגובות נוספות כאן למטה, מבטאת כעס כלפי, כמי שמייצגת אולי גישה המגוננת על הפסיכולוגיה והפסיכולוגים בכל מחיר. במועצת הפסיכולוגים יש וועדת אתיקה המהווה כתובת לכל מקרה של רשלנות מקצועית או נזק כתוצאה מטיפול. קיומו של גוף זה מעיד על כך שיש בו צורך, ונעשות טעויות. עם זאת, אין בכוונתי להפוך את הפורום, ובטח לא את עצמי, לבית-דין שדה, שישפוט וירשיע מטפלים על סמך תיאור קצר, נרגש ככל שיהיה. חשוב שמטופלים יבטיחו את שלומם ויגיעו לטיפול אצל מטפלים מורשים ומקצועיים, ובכך יצמצמו במידה ניכרת את הסכנה. בברכה ליאת