מחשבה קשה

כבר כמה שנים אני והפסיכולוג שלי מתנדנדים על סירה די רעועה באמצע סופה, וגם התהפכנו כמה פעמים, אבל בסופו של דבר איכשהו הגענו לחוף מבטחים ועכשיו אני די מרגישה שאנחנו על אי בודד, שאנחנו לבד ומוגנים וששום דבר לא יכול לזעזע אותנו או אותי ( כמעט )...כי יש את הפחד הזה, מההרגשה הטובה הזו כמו דבש שכל הזמן ניגר לי בחזה - בחיים לא היה לי את זה, ואני די מתמכרת, ומה יקרה כשאצטרך לעזוב..אפילו לא עכשיו..נגיד עוד כמה שנים אני אהנה מזה, ואז? למה כל דבר טוב חייב לבוא לסיום..ומה עושים אם הקשר הזה נהפך אמיתי מדי בשבילי, שאני גם מסתכלת עליו, מתחילה לתפוס אותו ולראות אותו..זה כבר לא משחק בשבילי, אני אאבד מישהו אמיתי, והמחשבה כואבת מדי ):..למרות זאת אני חייבת להשחיל חיוך..כי אני שמחה מדי (: (:

שלום ורד, התיאור שלך העלה גם בי חיוך נוגה, על האופן בו אנחנו כמהים לטוב, וכשהוא בא - פוחדים לאבדו... החשש מפני כאב האובדן מלווה כל קשר, כל מגע אותנטי, כל חיבור חזק. אין אופציה אחרת... פרט לאופציה לקבל את הפחד כחלק בלתי נפרד מהחיים, להיות מוכנים לשאתו, לחוות את הדברים ביחד איתו... אני מקווה שתתני לעצמך לחוות, ולהיפרד בבוא הזמן הנכון (גם פרידה, אגב, אפשר לעשות לא-לבד). לילה טוב, אורנה