שוב החופש הזה...

היי אורנה, מה שלומך? עוד פעם הגיע הרגע ועוד פעם אני מופתעת מעצם התגובה שלי למשמע המילה -חופש. היא נסעה לשלושה שבועות. קשה לי עם זה וקשה לי שקשה לי. מבינה שהתגובה שלי ילדותית להחריד אבל לא מצליחה להתגבר על זה. כמה הייתי רוצה לקבל את העדרויות שלה בשיוויון נפש. רוצה ולא מסוגלת. כואב לי מאוד. היא יודעת את זה וניסתה לעשות הכל כדי להקל על הכאב, השאירה לי כל מיני דברים שיעזרו לי לעבור את התקופה בלעדיה. התלות הזאת הורגת אותי. יש מצב שזה ישתנה?שאני אצליח להתגבר על תחושת הנטישה? שאני יפסיק להרגיש נבעטת כל פעם שיש הפסקה? מתגעגעת אליה מאוד. עננעת שמתקרבת לגיל 40 ומרגישה מנטלית בת 4.

שלום עננית, תמיד נעים לפגוש בך כאן... קראתי אותך וחשבתי על ההתכתבות הענפה שהייתה כאן בקיץ, זמן החופשות המסורתי, ועל הסטארט-אפ המצחיק-עצוב שהציעה אחת הכותבות - מטפלים-חלופיים לתקופת נסיעה... את יודעת מה, אני מציעה אותנו כאן כתמיכה חלופית, יומיומית, נוכחת, כך שתוכלי לעבור את הימים יותר בקלות עד לשובה של הדבר האמיתי... אני רוצה שתדעי שזה בסדר גמור בעיני להיות בת כמעט 40 עם תחושות נטישה של בת 4, זה הרי כל-כך לא עניין של גיל. זה לגמרי עניין של האופן בו גדלנו, של חוויות החיים שלנו, של ההתנסויות והתפיסה העצמית שאספנו עם הזמן ועמסנו על גבנו. וכן, אני חושבת שטיפול שמזמין אותנו להיפגש עם זה באופן עמוק הוא גם טיפול שיוכל לעזור לנו להרגיש קל יותר. לילה טוב וחם, אורנה