שתי שאלות

שלום לך, יש שני דברים שלא מובנים לי בטיפול 1) עניין הגבולות.. הכוונה היא שיש צורך בטיפול בקרבה , הבנה, איכפתיות בין המטפל למטופל, זהו קשר מיוחד במינו, אבל מצד שני יש את הגבולות האלו שאי אפשר לעבור ואני לא מדברת על חדירה לחייו הפרטיים של המטפל אלא הצורך העז שנוצר אצל המטופל, לרוב נגמר "בדחייה" מחוץ לחדר הטיפול. 2) הקרבה וכל האיכפתיות, מחוץ לחד הטיפול הופכת לניכור מוחלט. אם אנחנו נפגשים אנחנו מתנהגים כאילו שלא מכירים בכלל. האדם הזר שנתת בו את כל אמונך וכל סודותיך, אתה בעצם בשבילו עוד מטופל, ועוד מספר בחד הטיפול. ברגע שהוא סוגר את הדלת אחריך, אתה נעלם מחייו, אבל הוא נשאר בחייך. זה סוג של שליטה, סוג של כוח מול חולשה!!! איך אפשר להתמודד עם סוגיות אלו. תודה

שלום לך, את מתארת את הדברים כפי שאת חשה אותם בטיפול. אבל את עושה דבר נוסף את מחליטה בשבילך המטפל שלך כיצד הוא מרגיש, מבלי שיהיה לך ספק בכך. למשל את מפרשת אי אמירת שלום כחוסר אכפתיות, אבל ייתכן והוא נותן לך את הבחירה אם לומר לו שלום מחוץ לטיפול, האם זה נוח לך. זו רק דוגמא, אבל בהחלט שווה להעמיד סימני שאלה לגבי האכפתיות שנגמרת ברגע שהדלת נגמרת. לגבי הגבולות, הם אלה שמאפשרות את קיום הטיפול, את קיום הקרבה תוך ידיעה שהיא תחומה במקום ובזמן, ועל ידי כך ניתן לגעת במקומות כואבים, להיות קרובים גם כשזה קשה נורא. כי הגבולות מאפשרים תחושה כללית של בטחון והחזקה, גם כשהכל נראה כמתפרק. דרור