יום שלישי

אורנה, זה מרגיש לי קצת לא בריא מצידי שאת והמטפלת שלי הפכתן להיות הסמן של "עוד שבוע עבר".. השבוע היא בחופש. עדיין קשה לי בחופשים.. הלכתי לישון לכמה שעות כדי להעביר את הזמן, אבל מה זה לקדם את השבוע בכמה שעות כשיש עוד שבוע ויום לחכות? לא, לא, זה לגמרי לא מרגיש לי בריא מצידי.. ממש כשכבר חשבתי שאצליח לעמוד בזה בגבורה.. (אל תגלי לה שככה קשה, טוב?) את חושבת שבאיזשהו שלב החופשים האלה יעברו חלק? ואולי זה בכלל סימן טוב שהם לא עוברים חלק? אני מרגישה כמו על קרוסלה גדולה (קרוסלה נחמדה, לא כזאת שעושה בחילות), וכמו ילד אני מחכה נרגשת שאמא תשוב ותופיע ב"תחילת" כל סיבוב, כדי להחליף נפנופים נרגשים, וכדי שתיגע קצת במושב שלי..גם אם לא תדחוף את הקרוסלה באמת ורק תעשה כאילו, זה בסדר. זקוקה לנגיעה הזאת שלה במושב שלי, שתיתן כוחות לסיבוב נוסף. שתגיד "אני רואה אותך". "חיכיתי לך".. זה נשמע לי טיפשי מצידי.. בחופשים ההרגל הזה גורם לי לשבת דרוכה על קצה המושב, כמו כרגיל, כי תיכף-תיכף אמא תופיע מעבר ל"עיקול", אלא שהפעם היא לא שם, ואני בלי כוונה בכל זאת מחכה. זה ההרגל.. בנה את מתח-ציפיית-הפגישה שבוע שלם.. והראש כנראה יסתובב למקום בו הייתה אמורה לחכות, ויתקע שם לכמה רגעים, בפליאה, עד שיעלם גם הוא (המקום, לא הראש) מעבר לעיקול של סיבוב חדש. זה בסך הכל עוד שבוע, בסך הכל חופש. שום דבר לא קרה. זה לא סוף העולם וניפגש בשבוע הבא.. זה באמת כלום. ואיך זה שאני בכל זאת מתגעגעת? הכמיהה הזאת קצת לא נוחה.. (היא צוחקת לי על "לא נוח" לאחרונה.. מחליפה לי אותה ב"קשה", לפעמים אפילו "בלתי נסבל" או "קשה מנשוא".. "קשה מנשוא" זה כבר באמת קשה מנשוא..) אתלה את התמונה שלה על המושב הריק מולי בקרוסלה.. שיהיה לבנתיים.. נתרכז בלהתבונן בקרוסלה ולא במה שרץ שם בחוץ.. שלא תהיה לי סחרחורת. טוב, יהיה בסדר.. זה באמת שום דבר, וכבר ממחר (או מחרתיים) יהיה קל יותר.. (נכון?) לא מבינה איך מחשבות הסרטן הישנות חזרו לשטוף אותי ברגע.. כמו סכר מטפטף.. טוב. שטויות- יהיה בסדר. אצלך וודאי כבר חצות וקצת, אז שיהיה ליל מנוחה, אורנה יקרה (נעים שאת כאן :-) לילך

לילך יקירתי, קראתי עכשיו ונעצבתי אל ליבי, שחיכית גם לה גם לי... (אני לא בחופשה, להיפך ולהיפך, והנה מתקרבת שעת חצות של רביעי). כדרכך כתבת יפה על אימא, שפניה הטובות יתגלו תמיד מעבר לעיקול הדרך. ולי ברור לחלוטין מאיפה באו מחשבות הסרטן, כשעיקול הדרך נראה פתאום בודד כל-כך. אבל לילך - אימא שלך כאן, והמושב שלה בסחרחרה יתמלא בקרוב, וגם אנחנו פה... לילה טוב וחם, אורנה

אורנה יקרה, חיכיתי כל כך למילים הטובות שלך...והן נפלו בדיוק למקומות הנכונים. היה שווה לחכות! עכשיו אפשר ללכת לישון :-) הציפייה השבוע (למטפלת) הייתה לי קשה ומתישה.. תודה שאת כל כך נחמדה איתי.. קצת לא ברור לי איך, אבל חמק מעיניי הקשר שבין אמא-מטפלת בקרוסלה, לאמא האמיתית ודאגות הסרטן הישנות (נכון מוזר?).. כשקראתי אותך התבלבלתי לרגע..הרי לא על אמא דיברתי, אלא על המטפלת.. מוזר שלא שמתי לב.. נגעת בי, כהרגלך. שולחת חצי מבט ביישן וחם, רגע לפני שאני חולפת לידך בקרוסלה שלי (תודה על דחיפה קטנה ומורגשת) לילך.