בעיה בטיפול

שלום לך, נושא הטיפול, הגבולות, ומה אפשר לתת תוך כדי שיחה מעסיק אותי נורא בתוך הטיפול. אני לא מצליחה להבין איך ניתן לפתור בעיה, או לקבל טראומה קשה מסוימת אחרי שיחה ודיון בנושא. הרי הכאב יישאר אותו כאב, והפחד יישאר אותו פחד...בדיוק אותו הדבר. זה בדיוק דומה לארוחה שאתה הכי שונא בעולם, ובכל פעם שתנסה לטעום תרגיש באותה בחילה של הפעם הראשונה שניסית ולא הצלחת לאכול.!!! -חוץ מזה, יש בהז מין "משחק" כזה, המטפלת "מציגה" את עצמה כאיכפת לה, שכל מה שאני אומרת חשוב לה, אבל בעצם אני "עבודה" בשבילה ולא משנה מה, אני תמיד אשאר "עבודה" וברגע שאני אפסיק ללכת היא תמצא מאה שימלאו את מקומי, אז איפה בעצם הקשר המיוחד הזה שמדברים עליו. אני לא יודעת על מה חושבת תוך כדי השיחה שלי, או הבכי שלי....היא אף פעם לא תהיה כנה מאה אחוז, כי אם תפגע בי, אני בטח אחפש לי מטפל אחר והיא תאבד "קליינט". האם אני טועה כאן? אני לא מצליחה להשתחרר מהרגשות אלו וזה תוקע לי את הטיפול, והדיון הזה חוזר על עצמו הרבה פעמים ביני לבינה. מה לעשות? האם אני לא מתאימה לטיפול? או שאין לי מספיק אימון באחרים?

שלום מ., אתחיל מהסוף: אני לא רואה כל סיבה לחשוב שאינך מתאימה לטיפול (אם יש דבר כזה בכלל), אלא שטיפול מפגיש אותך בצורה מאוד חזקה וכואבת עם שאלת האמון - אמון בקשר רגשי משמעותי. כשאני חושבת על העוצמה הרגשית המלווה את דברייך, אני נוטה להאמין שזו אינה הפעם הראשונה בה את עומדת בפני שאלות של אמון, ויתכן שכבר מצאת את עצמך במצבים בהם עסקת בבדיקה של קשר, באיתגור שלו, בהצבת מכשולים בפני התקדמותו. נדמה לי שאחד האתגרים החשובים כרגע יכול להיות בדיקת התוכן הזה עצמו, כך שהטיפול יעסוק בשאלה מה מעורר בך אי אמון באמיתיות של קרבה ובמשמעותיות שלה עבורך. זה אולי נשמע לך מוגבל ומצומצם, אבל לי זה נשמע טיפול חשוב ומשמעותי מאוד. עם הזמן, יתכן שהקשר הטיפולי הזה יהפוך לקשר מיטיב ומגדל. וגם אם לא, אני חושבת שתצאי נשכרת מחיפוש הדרך. לילה טוב, אורנה