הפסקת טיפול

בוקר טוב, הפסקתי להשתתף בפורום אבל יש לציין שהוא מקום ממש טוב לשתף אחרים בהתלבטות שלנו, ומקום של אנשים שאיכפת להם. תודה. אני עזבתי את טיפול אחרי שנה וחצי כי היה לי כמה דברים בלתי מובנים. אני עזבתי אבל לא נפרדתי, פשוט אחרי הפגישה האחרונה שהיית לנו לא חזרתי לשם, אבל כשהיא דיברה איתי אמרתי לה שאני לוקחת חופש בלי הגבלה (והיא בטח לא אהבה את הרעיון). הדברים שעיצבנו אותי ואשמח אם תתיחסי אליהם (ולהעיר לי אם אני טועה): - הטענה שחדר טיפול הוא מין מעבדה של הקשרים שבחוץ: זה לא נכון כי זה קשר עם אדם זר, שאף פעם לא תתן לי להתקרב במובן הרגשי. אלא תמיד יש את הקו האדום שאי אפשר לעבורו, ואז אי אפשר מבחינתי לתת לה גם להתקרב. (זה מין משחק כוחות כזה, מי נכנע קודם) - הנקודה שאת באה ומשלמת למישהי שתסבול אותך, את כל הקשקושים שלך, את כל העצבים שלך, את כל הגועל.... משהו מוזר ביותר. - המראה, השיקוף, החשיפה... הכל זה רק מהצד שלך כמטופלת, את חשופה לגמרי מול אדם מסתורי לגמרי, שאין לך שום קשר איתו ולא יהיה לך. - המחשבה מה היא חשבה עלי באמת, בפנים בתוך תוכה הרגה אותי... הרי הזכרת מקודם "כשל אמפטי", ומבחינתי כל הפגישה הטיפולית היא כזאת, כי המטפלת אמורה "להרוג" את כל מה שבתוכה כלפי רק בכדי להיות מטפלת. מה הבעיה בלהיות אמיתיים. - ההרגשה שאת אחת מרשימה מלאה של אנשים בכיינים, אומללים, מוזרים... גם הייתה הרגשה מאוד עזה.... - הגבולות של הזמן, של מקום הישיבה, של המגע..... מצד אחד את צריכה לבטא את כל אבל כל מה שעולה בראש שלך, אבל מצד שני את צריכה לשלוט בצורך שלך בחיבוק, במגע, אולי גם בבכי בכדי שלי יתפרש כמשהו אחר... - ההרגשה שאת חלשה מול אדם חזק, שאין לו שם בעיה, " מושלם" (וזה נובע מהמסתוריות שלכם),... הרגשה מאוד לא טובה. בקיצור כל מה שאמור להיות "מקובל" בחד הטיפול לא היה מקובל אצלי, אז אולי אני לא מתאימה לזה!! * אשמח אם יהיה לך זמן וכוח לתת לי תשובה מפורטת, כי באמת רוצה לשמוע את זה מפי מישהו מקצועי אבל ניטרלי. * אשמח גם אם אחרים ישתפו אותי בחוויות שלהם, אם זה לטוב או לרע. בברכה

אני מרגישה בדיוק אותו דבר, רק שאני לא יודעת איך מפסקים את הטיפול..

את ממש אבל ממש תיארת בצורה כל כך מדוייקת את מה שאני חוויתי במשך שנתיים. פשוט מדהים איך עיצבת את כל הכאבים, העלבונות בטפול ויחסי הכוחות בצורה כל כך תמציתית. מעניין אם תהיה למישהו כאן תשובה קצת יותר מקורית משלל התשובות המקובלות של הפסיכולוגים על זה. (בין היתר משהו כמו: "זה מגן עלייך" שזה עוד פעם שייך ליחסי הכוחות הדפוקים בחדר הטפולי. הגבולות מגנים עלי - מפני מה בדיוק? מפני הפסיכולוג?) ועוד היד נטויה לתאר כהנה וכהנה. אבל את תארת את זה ממילא כל כך יפה.

שלום א.פ.ס.ח, אכן, זמן רב לא ראיתי כאן את הכינוי המעניין שלך... כל הנקודות שהעלית מדברות על תחושת חוסר אמון במשמעותיות ובאמיתיות של קשר טיפולי. אכן, הקשר אינו סימטרי או הדדי, הוא תחום בגבולות של זמן, מיקום ואי-מגע גופני, משלמים עבור הפגישות הטיפוליות ובשעות אחרות נמצאים שם מטופלים אחרים - כל זה נכון לחלוטין, וגם ידוע מראש. ועכשיו, מרגע זה ואילך, התנאים והמגבלות האלה הם בד הציור שעליו כל זוג טיפולי (מטופל-מטפל) מצייר את הציור הייחודי שלו. האם תהית פעם מדוע מטופלים מסוימים משתמשים באותם התנאים המגבילים על-מנת ליצור 'גן-עדן' של קרבה וחמימות, ואילו אחרים משתמשים באותם התנאים על-מנת ליצור גהינום של זרות וניכור? אני מאמינה שזה קורה משום שכל אחד מאיתנו עושה מה שהוא יכול, מה שהוא מכיר, מה שנולדנו איתו + מה שלימדו אותנו חיינו. לא התנאים המגבילים אשמים, אלא הכאב הנורא שלנו, שאנחנו מחיים אותו בתוך חדר הטיפול. למה כדאי, לדעתי, לעשות זאת? משום שדווקא במרחב התחום והמגודר, דווקא בגלל התנאים המגבילים, אפשר להתבונן בכך בחדות יחסית, להבין, ואז גם לצמוח... לילה טוב, אורנה

איזו תגובה קצרה ומאכזבת. ראשית א.פ.ס.ח הפוסט שלך היה מאוד נוגע ותיאר בצורה כל כך מדוייקת את החוויה שלי בטיפול. במשך כ-7 שנים הייתי אצל 5 מטפלים, פסיכודינמיים יש לציין וזאת משום שלא הצלחתי להפנים באמת את "כללי המשחק" של הטיפול. אני חושב שמטופל כמוני, שמגיע עם מצוקה ורצון אמיתי לשינוי, עם מודעות חלקית לבעיות שלו, אך נתקל בגישה הטיפולית הנוקשה של המטפל שלא מצליח להשתחרר מהעמדה המקצועית שלו על מנת לאפשר לי להתקרב, אז קיים פספוס גדול. הרגשתי כאילו שהוא משדר לי : "אם אתה רוצה סיוע, בוא לצד שלי..."הרי המטרה היא אמנם לגעת בנושאים רגישים, שאם הם עולים בעוצמות בחדר הטיפול ככל הנראה הן מתרחשות גם במציאות שקשה לי עם השתיקות, אם האנמיות של המטפל, עם הפסיביות הכל כך מודגשת....שלהמטופל, אבל איפה הגמישות, הרגישות היכולת להתחבר למטופל במקום בו ה-ו-א נמצא!!!. אם אני עזבתי את הטיפול בעיניי זה כישלון של המטפל. אני ביקשתי עזרה ולא יכולתי לקבל את מה שמטפל הציע (בגלל השתיקות, בגלל שלא שאל אודותיי כלום וחיכה רק שאני אדבר, בגלל שכל ההודעה:זמן חזר על אותן פרשנויות כל כך בנליות וידועות מבלי להוסיף שמץ של אינפורמציה חדשה), אם עזבתי אז בעיניי יש משהו דפוק בהתערבות הפסיכודינמית הזו!. הרי מטפל צריך לאחוז בארגז כלים מספיק עשיר שגם אם זיהה אי אלו נקודות בעייתיות ותמות מחייב של המטופל, יש כמה שבילים להגיע אליו ולהזמין אותו למסע המשותף... הצרה היא שאני מחפש קשר חם ומכיל, שבו אני אגבש תובנות בנוגע לעצמי, שיהיה שיח רגשי מעמיק, שהמטפל ירגיש אותי, שיהיה אמפטי....ואני חושש שוב לחזור לטיפול כי זה יהיה "יותר מאותו דבר".....

הי א.פ.ס.ח קצת עייפה מכדי להגיב היום..סליחה רק רציתי להגיד שלום מזמן לא כתבת ובאמת תהיתי אם את עוד כאן ומה שלומך.. שמחה לראות שאת פה :-) לילה טוב, לילך

היי לך, אני בטח כאן אבל רק בתור קוראת. אני בסדר, ממשיכה לחיות...וזהו. רק חיה כי אין את האומץ להפסיק. אולי זה כן יגיע מתישהוא. מה שלומך את? ומה שלום אמא? * הפסקתי להגיב להודעות שלך, כי קראתי פעם שזה כבר מעצבן אותך, כל השרשורים האלו. אז אני פשוט קוראת ותך בשקט. תשמרי על עצמך

היי א.פ.ס.ח, התחלתי לענות לך אתמול, אבל הסתבכתי נורא... אני מנסה שוב. אני קוראת את ההודעה שלך, והמחשבות של מאוד מוכרות לי מעצמי. הרבה מאוד זמן הייתי מרוחקת, חשדנית, בוחנת אותה שוב ושוב כדי שתוכיח שבאמת אכפת לה... היא מצידה המשיכה להיות שם, המשיכה להגיד לי שהיא מכירה ומבינה את הצורך שלי במבחנים האלה, המשיכה לעבור אותם אחד אחרי השני, עד שהיא לא הצליחה. ואני הרגשתי שסוף העולם הגיע. הנה המטפלת מגלה את פרצופה האמיתי, לא אכפת לה ממני בכלל, אני עוד צ'ק בסוף החודש... אבל אז היא התעקשה שנדבר על הפגיעה שלי. היא אמרה סליחה ולקחה אחריות על הטעות שלה.וכל פעם שנפגעתי ממנה, אם זה בגלל משהו שלה באמת, או בגלל פרשנות שלי למעשים או למילים שלה, דיברנו על זה. היא תמיד כנה איתי, ולאחרונה אפילו מספרת לי קצת על עצמה... אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד, זה שכל מה שכתבת הוא נכון, אבל כשתגיעי למטפל/ת הנכונה, וכש*את* תהיי במקום בו את מוכנה "להסתכן" באופן רגשי, תגלי את המקום הנפלא הזה, שהוא כל כך מוגן ובטוח, חם ועוטף, והכי אמיתי שאפשר. אני כבר כמעט שנתיים בטיפול, אינטנסיבי משהו - פעמיים בשבוע. כל ההתקרבות הזאת שלי אל המטפלת, ושלה אלי, היא תוצר של החודשים האחרונים. הקרבה הזאת הצריכה הרבה עבודה קשה, בשביל שתינו. ההתעקשות שלה עלי, עלינו, היא הדבר הכי יפה שאי פעם עשו בשבילי. הכסף הופך לכל כך לא רלוונטי עבורי... אני כבר מרגישה שאכפת לה *ממני*, שהיא כל כך כל כך איתי. אני כל כך מאחלת לך למצוא את הטיפול שייתן לך להרגיש ככה... זה כל כך בונה ומלמד, ובעיקר - מאחה שברי לב...