בעיה

אני עובדת במקום עבודה רועש מאד. בעבר הוא לא היה כך. היה שקט, למרות שאנו עובדים במקום שנקרא OPEN SPACE. מאחר שהעבודה שלי היא במחלקת הכספים, זו עבודה שדורשת ריכוז ודיוק. בעבר החוזק שלי היה לעשות התאמות, אפילו שנים אחורה ולמצוא חובות אבודים בעזרת הסבלנות שיש לי והרצון והאמביציה להתקדם. היום, כשאנחנו עובדים עם כל המחלקות באותו מתחם (כולל שירות לקוחות שזו עבודה רועשת מאד) - אני מוצאת את עצמי מתוסכלת. אתמול, הקש ששבר את גב הגמל היו הילדים שהוריהם הביאו אותם לעבודה כתעסוקה לחופש. שני ילדים בני 4 רצו ושיחקו תופסת במרחב העבודה שלנו והייתי צריכה לחכות כשעה וחצי עד יעבור זעם. כשבאתי וקבלתי בפני הבוסית שלי (שמצידה דורשת ממני לעשות את כל העבודה המצופה ממני למרות שאני מגבה מישהי שעזבה כבר קרוב לחמישה חודשים) - היא ענתה לי: "אבל זה חופש" עניתי לה שאני לא בחופש. לאמיתו של דבר ידוע לי שבחברות אחרות הדבר הזה ממש לא מקובל. אצל אחותי, שעובדת בחברת ביטוח גדולה, מי שאין לו סידור לילדים נשאר בבית ולא הורס לכולם יום עבודה, אבל המדיניות בחברה שלנו מתסכלת ביותר. למותר לציין שהתסכול שלי נובע מכך שלדעתי אני מסוגלת ליותר - כמו שעשיתי בעבר. בעבר יכולתי לקחת על עצמי הרבה עבודה ולסיים אותה מה שעכשיו קשה לי בגלל הרעש של כולם. אני באה הביתה בוכה ושבורה כי אני לא מסוגלת לעבוד כמו שצריך הבוסית שלי אמרה לי: אל תקחי ללב. זה היתרון והחיסרון שלי בעבודה... אני לוקחת ללב ולכן עושה עבודה מכל הלב אבל גם מתוסכלת מחוסר יכולתי לעבוד כמו שצריך בגלל התנאים. עד כדי כך שלמרבה הכאב אני מוצאת את עצמי מחפשת מודעות דרושים...

שלום יעל, התיאור של נשמע מתסכל ביותר. אני מבינה שאת נוטה לפרפקציוניזם, וזקוקה למרחב שיאפשר התמסרות וריכוז מלאים, מושלמים... במקום העבודה שלך אלה ממש לא התנאים. מנקודת מבטי, תוכלי להתקדם בשני כיוונים, על-מנת להיפגש איפשהו באמצע... כיוון אחד הוא עבודה עצמית (ואם תרצי גם טיפולית) על הנטייה הפרפקציוניסטית. זה עשוי להקל עלייך בהיבטים רבים של החיים, מעבר להקשר המקצועי. כיוון שני הוא פעולה לקראת הכרה מצד הבוסית בצורך האמיתי שלך בתנאי עבודה מתאימים יותר. המחשבה שלי היא שאם תנאי העבודה ישתפרו ולו במעט, והנטייה הפרפקציוניסטית שלך תפחת ולו במעט - הרי שהתקדמת הרבה... בהצלחה (מחר חוזרים לבית הספר!) אורנה