"אלוהים תן לי את הכח..

לשנות את מה שניתן, ולקבל את מה שלא ניתן לשנות.." שבת לא קלה עברה עלי. זכרונות העבר צפו ביתר שאת, יחד עם ההתמודדיות העכשוויות, המלמחמה עם שדים האמיתיים בעבודה, וההשלמה עם אהבה גדולה שהתעוררה בי ונמוגה בין-רגע. בשנות ילדותי ונעוריי הייתי חשופה להתעללות פסיכולוגית מצד משפחתי. הוטחו בי מילים קשות, עלבונות, השפלה. פיתחתי דימוי עצמי כה נמוך, שגם שנים של טיפול פסיכודינמי לא הצליחו לבנות. הייתי חשופה גם לאפיזודות נדירות של אלימות כלפיי. באחד המקרים עזבתי את הבית, לאחר מקרה כזה, הגעתי לתחנת המשטרה וכך גם הוריי, השוטרים היו די מזועזעים מכך שאני חושבת להתלונן על אחי. אני זוכרת את אותו ארוע, לא ידעתי לאן ללכת, התלבטתי אם להגיש תלונה, הייתי כל כך אבודה, בקושי היו לי חברים. צלצלתי לפסיכולוגית וזו התכוונה להגיע לתחנת המשטרה. לבסוף החלטתי לא להגיש תלונה, ובתאם עם הפסיכולוגית הגעתי אליה בערב יום שישי לביתה כדי שהיא תעזור לי להחליט מה לעשות, ולאן ללכת. נוצרה אי-הבנה וכשהגעתי אליה התברר שהיא לא ידעה שאני מתכוונת להגיע. בכל אופן שוחחנו והיא אפשרה לי להתקשר מביתה ולחפש אכסניות. אי אפשר לתאר את חוסר האונים שלי במילים. את המצוקה, הפחד, העצב... זה לא היה המקרה הראשון. מהמקרה האחרון חלפו כ-7 שנים. מאז מצאתי עבודה קבועה, שכרתי דירה, התחלתי ללמוד.. הכרתי חברים חדשים. היו לי אהבות קצרות. התנסויות מרגשות. הלוואי והכל היה מאחורי, ובאמת, כפי שזה נראה, הייתי פותחת דף חדש..הולכת ומתעצמת. עבדתי שנים במוסד גדול, הייתי כנועה ומאוד לא אסרטיבית. מאוד ביישנית, עם זאת גם מוכשרת. שכרתי דירות אבל הזנחתי את עצמי מאוד ואת הדירה, לא יצרתי בית ומקום משלי. היו תקופות טובות יותר מאחרות. לגבי הלימודים - עברתי בין חוגים, בשל המשברים התכופים, ובעיקר, פאסיביות ודחיינות בלתי מוסברת, התקשתי להתמיד בלימודים. לא ניגשתי לבחינות בקורסים שנרשמתי אליהם. בשל יכולת השכנוע שלי אושר לי להיבחן במועדים מיוחדים, שגם אליהם לא ניגשתי, לאחר מאמץ רב להשיגם. חיה מעין חיים משונים, כמו הדמות הספרותית, בילבי בת-גרב, עם עולם משלה, חיה לה לבד- לבד. עם מעט מאוד חברים. כלפי חוץ נראית מצליחנית. כמעט חיים חסרי תכנון, אם כי לא הרסניים. כך כך רוצה לבנות משהו..בית..להתמיד בלימודים..לא מצליחה. לפני מס' חודשים הכרתי מישהו, שהצליח לגעת בליבי כל כך עמוק, בזמן קצר, ונמוג באופן לא ברור. קשה לי להגדיר את מצבי, טלטלות רגשיות רבות, רגעים של עצב, רגעים אחרים של מלנכוליה וכעס. וגם שמחה, הנאה ויצירתיות. לעיתים טלטלות חזקות (לא עד כדי מאניה). עכשיו יש בעיות קשות ומורכבות בעבודה. לאחר שנות כניעה, הרמתי את הראש והייתה לי לא מעט ביקורת. סיבכתי את עצמי כהוגן. ותוך כדי נגלה אלי כיעור אנושי בלתי נתפש. צביעות, שקרים, חוסר מוסר..ואני יצאתי למלחמה חסרת סיכוי. אתמול הבנתי שאולי אני תקועה במקום ההוא, בצומת ההיא, כשעזבתי את הבית, לא היה לי לאן ללכת ולמי לפנות. מצוקה קשה. אני מרגישה שאני שם, למרות שאני לא באמת שם. בהרגשה אני שם. ופתאום חשבתי לעצמי, אולי אני בפוסט טראומה? אולי זה מה שמעכב אותי כל השנים? אולי, למרות שאני כבר לא בבית, לא הרשתי לעצמי לצאת לחופשי? מה דעתכם? תודה שקראתם, אחת.

שלום לך, את מתארת סיפור חיים מורכב ומרגש מאוד. הרבה פעמים אנו רוצים לעזוב הכל מאחור ו"לעלות על מטוס" אבל מה שיש בתוכנו בא איתנו וגם הבית בתוכו. את מתארת איך התקשית לבנות לך בית משלך, לחזק את תחושת הביתיות שלך שבאופן סמלי מייצגת עד כמה את מרגישה מוגנת ומוכלת. אני לא יודע אם את סובלת מפוסט טראומה או לא אבל ברור שמאוד קשה לך ואת רוצה שינוי. לכן המלצתי החמה היא לחזור לטיפול, ובהדרגה להתחיל להרגיש שאת פחות לבד פחות חוששת מאחרים, ובעיקר יותר מסוגלת למצוא את טווח הביניים הרגשי וההתנהגותי. דרור